בש"פ 5955/99

תקציר

פסק דינו של בית המשפט העליון מתייחס לפרשנותו של סעיף 48 לחוק סדר הדין הפלילי, הקובע את התנאים לשחרור חשוד או נאשם בערבות. ההוראה מאפשרת לבית המשפט להטיל חובות מסוימות על המשוחרר, לרבות איסור יציאה מהארץ. עם זאת, סעיף 48(ב) קובע כי ניתן להפעיל סמכות זו רק אם קיימת אפשרות סבירה שהאדם לא יתייצב לחקירה או למשפט, ולא ניתן להבטיח את הופעתו באמצעים אחרים. השאלה שעמדה בפני בית המשפט הייתה האם סעיף זה מגביל את סמכותו של בית המשפט לעכב את יציאתו של אדם ששוחרר בערבות מטעמים שאינם הבטחת הופעתו, כגון מניעת שיבוש חקירה או הבטחת שלום הציבור. בית המשפט קבע כי סעיף 48(ב) אכן מטיל מגבלות אך יש לפרשו בהתאם לתכליתו. הוא הבחין בין שני תרחישים: אדם ששוחרר בערבות ללא עילת מעצר, ואדם ששוחרר בערבות שיש לו עילה כזו. במקרה הראשון, בית המשפט יכול רק להטיל תנאים הקשורים להבטחת הופעתם למשפט. עם זאת, בתרחיש האחרון, לבית המשפט יש סמכויות רחבות יותר להטיל תנאים, לרבות איסור יציאתם מהארץ, כדי להשיג את מטרות המעצר בדרך חלופית. פרשנות זו מבוססת על כוונת החקיקה ומונעת תוצאות מוזרות. בנוסף, מוכרת הזכות החוקתית לצאת מהארץ, ופגיעה בזכות זו מותרת רק כמוצא אחרון. חשוב לציין כי בית המשפט מצא כי במקרה הספציפי היה יסוד סביר להניח כי המשיב עלול לשבש את החקירה אם יורשה לעזוב את הארץ, דבר המצדיק את העיכוב ביציאתו.