ת"א 59262-12-21

תקציר

פסק דין זה עניינו במחלוקת על מהותה של עסקה בין שני צדדים - התובעים, בני זוג, והנתבע, יחיד שהוא בעל חברה. לטענת התובעים, הם רכשו במשותף חלקת קרקע בכפר תבור עם הנתבע וכן נתנו לו הלוואה בסך 350 אלף שקל לרכישת המגרש. עם זאת, הנתבע טען כי התובעים שילמו כספים אלה במסגרת הסכם לרכישת קרקע ובניית בית, אותו התכוונו התובעים להשכיר. ההבדל המרכזי בחשבונות שני הצדדים הוא האם התשלום בסך 350 אלף שקל היה הלוואה או מקדמה עבור שירותי בנייה. התובעים טענו כי מדובר בהלוואה, בעוד הנתבע עמד על כך שמדובר בחלק מהתשלום עבור בניית בית התובעים. עוד טענו התובעים כי היו אמורים לרכוש מחצית מהחלקה, ואילו הנתבע היה אמור לרכוש את המחצית השנייה. אולם, טענה זו הופרכה על ידי הנתבעת, אשר הצהירה כי הוסכם כי התובעים ירכשו שני שלישים מהחלקה והנתבע שליש, כאשר חלקם של התובעים יהיה גדול יותר כדי להיענות לבקשתם לבית גדול יותר. לאחר שמיעת הצדדים, פסק השופט לטובת הנתבע, וקבע כי טענת התובעים להלוואה אינה תקפה. תחת זאת, קיבל בית המשפט את טענת הנתבעת כי 350,000 ₪ היוו מקדמה עבור שירותי בנייה ורכישת החלק הנוסף של המגרש על ידי התובעים. השופטת ציינה כי עדותם של התובעים עצמם סותרת את טענתם להלוואה, והם אף הודו כי הנתבע לא נדרש לפרוע אותם. זאת ועוד, התובעים הכחישו במפורש בכתב תביעתם כי נחתם הסכם שירותי בנייה, אך טענו כי על הנתבעת להשיב את הכסף. סתירה זו הביאה לכך שהתובעים לא יכלו לטעון לביטול חוזה שהכחישו את קיומו. לסיכום, דחתה השופטת את תביעת התובעים והורתה להם לשלם לנתבע 13,000 ₪ שכר טרחת עורך דין. ההחלטה התקבלה על סמך פרטי המקרה הספציפיים, כאשר השופט הדגיש כי לטענות חלופיות או עילות משפטיות שלא הוצגו בכתב התביעה או בסיכומים אין מקום בהליך זה.