עת"מ 50864-03-11

תקציר

פסק הדין דן במספר טענות מקדמיות שמטרתן לדחות את העתירה על הסף. בתביעה הראשונה נטען כי אמונה, העותרת, לא צירפה למשיבה הרלוונטית, הוועדה המחוזית, חובה לתקוף החלטה שהתקבלה על ידם. בית המשפט דחה טענה זו בקובעו כי אמונה אמנם תוקפת את החלטת הוועדה המחוזית, אך אין צורך בהכללתה של הוועדה המחוזית, שכן העתירה טוענת גם נגד האופן שבו מפעילה הוועדה המקומית את סמכותה. הטענה המקדמית השנייה גורסת כי יש לדחות את העתירה בשל היעדר יריבות, שכן חוזה החכירה של בעלי הקרקע הסתיים בשנת 2007, ועל כן אין להם מעמד לדרוש את ביטול ההפקעה. בית המשפט דחה גם טענה זו, והסביר כי בעלי הקרקע לא איבדו את זכויותיהם בעקבות החלטת הוועדה, ועדיין זכאים לעסקאות לפני פרסום "הודעת הרכישה". הטענה המקדמית השלישית שהעלו המשיבים היא כי העתירה סובלת משיהוי ניכר, שכן אמונה ידעה על הכוונה להפקיע את הקרקע כבר בשנת 1995. גם טענה זו לא קיבל בית המשפט וקבע כי העתירה הוגשה במסגרת הזמן הפרוצדורלית וכי לא חלו שינויים בשטח מאז נודע לאמונה על הליך ההפקעה בשנת 2011. לבסוף, פסק הדין דן לגופה של העתירה, תוך התמקדות בחוקיות ההפקעה. מסקנת בית המשפט היא כי בעוד שהוועדה המקומית קיבלה אישור עקרוני להפקיע את הקרקע, היא לא הפעילה את שיקול דעתה כראוי בכך שלא תיעדה דיונים או שיקולים כלשהם שנעשו לפני ההפקעה. לפיכך, העתירה מתקבלת, וההפקעה שביצעה הוועדה המקומית דינה בטלה. המשיבים נדרשים לשלם לאמונה הוצאות בסך 40,000 ₪.