בג"צ 8024/14

תקציר

המדינה ביקשה לדחות את העתירה בטענה כי המעשים המיוחסים לחשודים חמורים ביותר, במיוחד לאור גל הטרור האחרון בירושלים. מהראיות עולה כי החשודים ביצעו פיגועים שגרמו לפציעות ולמוות. עוד טענה המדינה כי השימוש שהיא עושה בתקנה 119, המאפשרת הריסת בתי מחבלים, אינו ענישה קולקטיבית, והוא נדחה בעתירות קודמות רבות שנדונו בבית המשפט. בנוסף, טענה המדינה כי ההריסות יבוצעו באופן מידתי, תוך פגיעה מינימלית בנכסים הסובבים אותה. העותרים טענו כי השימוש בתקנה 119 מופרז ויש לעשות בו שימוש רק במקרים קיצוניים, כי הפיגועים אינם בעלי אופי לאומני וכי ההריסות יגרמו נזק משמעותי לחפים מפשע שלא היו מעורבים בהם. העותרים סיפקו חוות דעת הנדסיות לתמיכה בטענותיהם. בית המשפט עמד על המסגרת הנורמטיבית לשימוש בתקנה 119 והגיע למסקנה כי השימוש שעשתה המדינה בתקנה זו נדון ומוצדק בפסיקה קודמת. בית המשפט מצא כי למדינה שיקול דעת לקבוע את רמת ההרתעה הנדרשת בכל מקרה. בבג"ץ 8025/14 קבע בית המשפט כי חומרת הפיגועים מצדיקה את הריסת ביתו של החשוד, מה גם שהמדינה התחייבה למזער את הפגיעה בנכסים סמוכים. לפיכך, העתירה נדחתה. בבג"ץ 8024/14 הוציא בית המשפט צו על תנאי, שכן המעשים שיוחסו לחשוד, חמורים ככל שיהיו, לא הסתיימו בהרוגים, ולא הייתה כל טענה לידיעה מוקדמת או מעורבות של בני משפחתו של החשוד. המדינה נדרשה לנמק מדוע לא תימנע מהריסת הדירה המדוברת. בית המשפט הדגיש כי אינו מקבל את טענת העותר בדבר אופי הפיגוע, בקובעו כי "טרור הוא טרור". בית המשפט הציע צו על תנאי, הנותן למדינה 15 יום להגיב, והשופט א' רובינשטיין, יחד עם השופטים י' דנציגר ונ' סולברג, הסכימו עם ההחלטה.