ת"א 1129/90

תקציר

התובע תבע את הבנק הנתבע על ניהול חשבונו באופן לא תקין. עיקרו של התביעה סובב סביב שלוש טענות עיקריות. ראשית, הבנק סירב לשבור את תוכניות החיסכון של התובעת בשתי הזדמנויות: בשנים 1983 ו-1986, מה שגרם לתובעת לגבות ריבית גבוהה יותר על יתרות החוב. שנית, הבנק אילץ את התובעת לרכוש את קרנות הנאמנות שלה, תוך התניית המשך מסגרות האשראי ברכישה זו, שאינה חוקית על פי דיני הבנקאות. לבסוף, הבנק לא מימן את הקמת המפעל שהתכוון התובע להקים, ובמקום זאת אילץ אותו למכור חלקת קרקע משועבדת בהפסד לכיסוי יתרות חשבונו. השופט קיבל חלקית את הטענה הראשונה בדבר הסירוב לשבור את תוכניות החיסכון בשנת 1983, אך דחה את הטענה לשנת 1986, בשל עדויות סותרות. השופט דחה גם את הטענות השנייה והשלישית, וקבע כי התובע לא הביא ראיות מספיקות לכך שרכישות קרנות הנאמנות היו כפויות או שהבנק התחייב לממן את הבנייה. פעולות הבנק נמצאו ראויות על רקע מצבו הכלכלי המידרדר של התובע. עם זאת, הבנק חויב לפצות את התובע בגין סירוב תוכנית החיסכון משנת 1983, שחושב כהפרש הריבית עם הפחתת ערך השבירה של התוכניות. התובעת הייתה זכאית גם להפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה. השופטת דחתה את בקשות הצדדים להוצאות, וכל צד היה אמור לשאת בהוצאותיו.