ע"פ 4453/16

תקציר

הערעור הוגש על ידי המדינה על זיכויו של המשיב שהואשם בביצוע מעשים מגונים בבתו מספר פעמים במהלך השנים. בית המשפט המחוזי זיכה את המשיב לאחר שמצא ספק סביר באשמתו של המשיב בשל חוסר מהימנות עדותה של המתלוננת וקיומם של מספר ספקות ואי בהירויות. שופטי ערכאת הערעור דנו בכלל אי התערבותה של ערכאת הערעור בממצאי עובדה ומהימנות, ובחריגים לכלל זה. השופטים לא קיבלו את עמדת בית המשפט המחוזי באשר למהימנותה של המתלוננת, וקבעו כי התנהגותה של המתלוננת בהקשרים שאינם קשורים לכתב האישום, יחסיה עם לירון ולעג שלה לאמה, אינם נוגעים להכרעה בדבר התרחשות העבירות. עוד קבעו השופטים כי עדותה של המתלוננת לא הייתה תמציתית, וכללה פרטים ותיאורים, כמו גם מחשבות ותחושות, ולכן הליקויים לא נגעו בליבת גרסתה ולא פגעו באמינותה. השופטים דחו גם קשיים אחרים שהזכיר בית המשפט המחוזי בנוגע לגרסתה המתפתחת של המתלוננת, אי תיאור תחושת איבר מינו של המשיב והיתכנותם של המעשים בדירה קטנה. השופטים הדגישו כי על המדינה מוטל הנטל להוכיח את אשמתו של המשיב מעבר לספק סביר, אך לאחר בחינת עדותה של המתלוננת הגיעו למסקנה כי נטל זה עמד בו, וניתן לייחס את המהימנות לעדותה. השופטים התייחסו להתרשמותו של שופט המיעוט בבית המשפט המחוזי שהתרשם ישירות מעדותה של המתלוננת, והתרשם לרעה מהמשיב. בנוסף, התייחסו השופטים להיעדר מניע לתלונת שווא, למחיר הכבד ששילמה המתלוננת ולאופן חשיפת הפרשה, והתקשו לקבל את האפשרות שהמתלוננת בדתה את הסיפור. כן התייחסו השופטים למספר חיזוקים לגרסת המתלוננת, ובהם התנהגותה טרם חשיפת הפרשה, דברי המשיב בחקירתו הראשונה והעובדה שחתך את ידו בעת שהיה במעצר משטרתי והודה בכך במהלך העימות עם המתלוננת. לפיכך החליטו השופטים לקבל את ערעור המדינה, להרשיע את המשיב בשורה של סעיפים של מעשים מגונים בבן משפחה, ולהחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי לשמיעת טיעונים לעונש.