עמ"א 55270-09-16

תקציר

המבקשים, ניצולי שואה ואמם הקשישה, ביקשו לבטל את צו ההריסה של הצריף שלהם. הסככה המדוברת נבנתה ללא היתרי בנייה מתאימים על קרקע שיועדה להולכי רגל על פי תכנית הבנייה הרלוונטית. במהלך הדיון נקבע כי המבקשים אכן בנו את הסככה שלא כדין ללא היתרי בנייה רלוונטיים. זאת ועוד, הקרקע שעליה הוקמה הסככה מסווגת כשטח ציבורי ומיועדת לשימוש הולכי רגל, עובדה שגם עליה לא חלקו המבקשים. המבקשים טענו כי עבודות הבנייה האחרונות בסככה, שכללו את חיטופה בלוחות אישוריים, לא היו בנייה חדשה אלא תוספת למבנה קיים. השופט דחה טענה זו וקבע כי כל תוספת לבנייה קיימת נחשבת לבנייה חדשה על פי החוק. עוד טענו המבקשים כי צו ההריסה התבסס על נתונים שגויים לגבי גודל המבנה, אך השופט מצא כי הפער במידות אינו משמעותי וניתן לייחס אותו באופן סביר לטעות אנוש. גם טענות אחרות שהציגו המבקשים, כגון אכיפה בררנית ושינוי ייעוד הנכס, נדחו. השופט הגיע למסקנה כי צו ההריסה היה חוקי וכי אין עילה לבטלו. מאחר שלמבקשים לא הייתה זכות במקרקעין והם פלשו לרכוש ציבורי, הבקשה נדחתה והוחלט להרוס את הסככה. בנוסף, בהתחשב בחומרת הנסיבות, קבעה השופטת כי על המבקשים לשאת בהוצאות ההליך, בשכר טרחה של 2,500 ₪ שישולם למשיב.