ע"פ 1688-02-24

תקציר

בית המשפט דחה את הערעור על ההרשעה באיומים, וקבע כי יסודות העבירה הוכחו. המערער טען כי דבריו נאמרו במצב של מצוקה נפשית ויש לראות בהם זעקה לעזרה במסגרת הטיפול, אך בית המשפט מצא כי הם היוו ניסיון מכוון להפחיד. נסיבות המקרה והסבריו של המערער הצביעו על כך שפעל מתוך תחושת הצדקה ונקמה, ולא מתוך רצון שלא לאבד שליטה, ודבריו לא נאמרו בהקשר טיפולי מובהק. זאת ועוד, העובדת הסוציאלית אליה הופנו האיומים לא הייתה המטפלת של המערערת, ודבריו לא היו במענה לשאלותיה. לפיכך חל כלל הציפייה, וניתן לקבוע כי המערער צפה את התוצאות הטבעיות של מעשיו. בית המשפט הכיר במצוקתו ובאישיותו של המערער, אך קבע כי אין בנסיבות אלה כדי לשלול את הכוונה הפלילית שעמדה מאחורי התנהגותו. בנוסף, בית המשפט מצא כי התנאים למניעת הרשעה על בסיס הכלל הכתוב לא התקיימו במקרה זה. הערעור נדחה, והעונש המתון שהוטל על ידי הערכאה הנמוכה נותר ללא הפרעה.