ע"א 292/66

תקציר

פסק הדין המדובר הוא דחיית ערעור וערעור שכנגד על צו תשלום בגין שכר שעות נוספות, וכן שכר עבודה בשבתות ובחגים. המשיב, עובד ניקיון וחדרנית במלון גד, הגיש תביעה לממונה על השכר נגד המערערת, בעלת המלון, בגין שכר עבודה זה, שלא שולם. הממונה קיבל חלקית את טענות המשיב, והורה למערערת לפצות את המשיב. המערערים ערערו על פסק דין זה בבית משפט השלום, אך ללא הצלחה, מה שהוביל אותם לערער לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי ביטל את חיוב השכר עבור עבודה בשבתות ובחגים, אך אישר את יתר הוראת הממונה. הן המערער והן המשיב ערערו לבית המשפט העליון. בית המשפט העליון דחה תחילה את הערעור שכנגד בעניין עבודה בשבתות ובחגים, וקיבל את מסקנת הערכאה הנמוכה יותר כי טענה זו לא הוכחה. באשר לערעור העיקרי, בחן בית הדין את השאלה האם הממונה על השכר היה כבול לדיני הראיות, ובפרט לדרישה כי פסק דין אזרחי יתבסס על עדותם של שני עדים לפחות. בית המשפט קבע כי בתי דין מינהליים, כגון הממונה על השכר, אינם כבולים לדיני הראיות החלים על בתי משפט אזרחיים, ויכולים לסטות מהם כל עוד הם שומרים על עקרונות הצדק הטבעי. בית המשפט קבע כי החלטת הנציב הייתה חוקית, שכן היא התבססה על עדות מהימנה של עד יחיד. זאת ועוד, בית המשפט העליון קבע כי בית משפט המבקר את החלטת הנציב אינו צריך להטיל על הנציב דיני ראיות שונים. לעשות כן לא יהיה עקבי, ובית המשפט המבקר את ההחלטה לא צריך להעמיד את עצמו בעמדת הערכאה הראשונה. לפיכך, בית משפט השלום לא היה צריך להתערב בהחלטת הנציב על בסיס העובדה שהיה מגיע למסקנה אחרת. לבסוף, בית הדין לא מצא סיבה להפחית עוד יותר את הפיצוי שהורה הממונה בגין הלנת שכר. כל צד חויב לשאת בהוצאותיו, והן הערעור והן הערעור שכנגד נדחו.