פ"ל 7824-12-14

תקציר

המקרה המדובר סובב סביב זכותו של שוטר לדרוש בדיקת שתן מנהג החשוד בנהיגה תחת השפעת סמים. הקצין פעל על סמך מידע מודיעיני שהתקבל ממפקדו, אך הנאשם טען כי לא היה לקצין חשד סביר המצדיק את הדרישה. בית המשפט בחן את הרלוונטיות של המידע המודיעיני, בהתחשב בזמן שחלף מאז התקבל ובעקביותו עם העובדות. נמצא כי המידע נעדר פרטים, לרבות מועד מסירתו, דבר המעורר ספק באשר לרלוונטיות שלו ולזכותו של הקצין לדרוש את הבדיקה. כמו כן, בית המשפט בחן את שרשרת ההחזקה של דגימת השתן, ובחן האם התביעה יכולה להוכיח מעבר לספק סביר כי הדגימה שנבדקה שייכת לנאשם. התביעה לא הצליחה להביא ראיות מספיקות לגבי תפקידן של שתי עובדות מעבדה, לריסה ואביטל, בטיפול בדגימה, למרות משמעות תפקידן בבדיקת האימות. בית המשפט קיבל את טענת הנאשם כי קיים ליקוי משמעותי בשרשרת הדגימה, אשר יצר ספק סביר לגבי הראיות. כתוצאה מכך, זיכה בית המשפט את הנאשם מעבירת הנהיגה בשכרות, שכן התביעה לא הצליחה לקבוע באופן חד משמעי כי דגימת השתן שנבדקה היא אכן של הנאשם. פסק דין זה מדגיש את החשיבות של שמירה על שרשרת איתנה של משמורת על ראיות, במיוחד במקרים של מידע מודיעיני, כדי להבטיח את שלמותו ומהימנותו של ההליך המשפטי.