ת"א 44022-01-20

תקציר

התובעת, המנהלת עסק למחצבות אבן, התקשרה בהסכם הרשאה תכנוני עם מינהל מקרקעי ישראל (רמ"י) בשנת 1993. הסכם זה כלל התחייבות של מנהל מקרקעי ישראל למסור לתובעת מקרקעין המתאימים לחציבה ללא צורך במכרז, בהתאם לכללים ולנהלים של מנהל מקרקעי ישראל. תוקפו של ההסכם היה אמור להיות ל-21 שנים לכל היותר. בהמשך לכך, חתמו התובעת ורמ"י על שלושה חוזים נוספים, בשנים 2000, 2003 ו-2018, כולם מציינים תקופת זיכיון של עד 20 שנה, עליהם חתם התובע ללא התנגדות. התובעת טענה כי ההסכם משנת 1993 העניק לה את הזכות להפעיל את עסקי המחצבות שלה עד תום עתודות האבן, וכי מנהל מקרקעי ישראל הפר בכך שלא איפשר זאת. היא ביקשה סעד הצהרתי וצו מניעה כדי להגן על זכויותיה. עם זאת, בית המשפט מצא כי זכותה של התובעת להסכם הרשאה לחציבה, פטור ממכרז, מוגבלת בזמן. בית המשפט פירש את המסמכים הרלוונטיים ומצא כי כוונת הצדדים הייתה שתקופת הזיכיון תהיה לכל היותר 21 שנים, וכי החוזים הבאים של התובעת משקפים הבנה זו. בית המשפט דחה את טענת התובעת כי יש להעניק לה זכויות כרייה ללא הגבלת זמן. בנוסף, מצא בית המשפט כי התובעת לא הוכיחה את זכאותה לסעדים המבוקשים לפי פקודת המכרות, שכן לא קיבלה אישור על גילוי מינרלים. לבסוף, מצא בית המשפט כי התנהלות מינהל מקרקעי ישראל בקביעת תקופת ההרשאה המדויקת אינה חריגה מחובת ההגינות. בית המשפט ציין כי סמכותה של רשות מקרקעי ישראל לאשר תקופות זיכיון מוגבלת ל-20 שנה, ואם התובעת הייתה רוצה תקופה ארוכה יותר, היה עליה לפנות בערוצים המתאימים. לפיכך, דחה בית המשפט את תביעת התובעת והורה לה לשלם לנתבעת הוצאות בסך 20,000 ₪.