עת"מ 38543-03-21

תקציר

פסק דין זה דן בעתירתם של פלונית השקעות ושירותים פיננסיים בע"מ וד"ר ברקת נגד הממונה על שוק ההון, כנגד החלטת הממונה לדחות את בקשתם לרישיון לפי סעיף 15 לחוק הפיקוח. בית המשפט פותח בהדגשת הנסיבות החריגות שאופפות את ענף השירותים הפיננסיים בעקבות חקיקת חוק הפיקוח, שהעביר את המערכת מרישום למשטר רישוי. שינוי זה העניק שיקול דעת רחב לנציב לסנן מבקשי רישיון. בית המשפט מדגיש כי שיקול דעת זה כפוף למשפט המנהלי ועליו לדבוק בעקרונות הצדק הטבעי. השאלה העיקרית הנדונה היא מהי אמת המידה הראויה של ביקורת שיפוטית להפעלת סמכויותיו על ידי הממונה לפי סעיף 15(א)(3) לחוק הפיקוח, המאפשרת לו לדחות בקשות על סמך "נסיבות אחרות" המעוררות ספק ביושרו וביושרו של המבקש. בית המשפט מגיע למסקנה כי ההשפעה הקשה של החלטות רישוי על זכויותיו, חירותו ושמו הטוב של הפרט מחייבת סטנדרט ביקורת מחמיר. הדבר נכון במיוחד כאשר ההחלטות מבוססות על מידע מודיעיני חסוי, המונעות מהמועמדים להגן על עצמם ביעילות. פסק הדין דן בממשק שבין המשפט המנהלי למשפט הפלילי, תוך הדגשה כי לסירוב לתת רישיון השלכות מעין-פליליות. היא בוחנת באופן ביקורתי את הליך הטיפול בראיות מנהליות חסויות ומגיעה למסקנה כי על הנציב מוטלת החובה לשקול היטב איזה מידע טעון חיסיון. בית המשפט מוצא כי הפרקטיקה הקיימת, המאפשרת דיון במעמד צד אחד בראיות חסויות, מציבה את העותרים במצב קשה ועלולה לגרום לזכות טיעון בלתי יעילה. בית המשפט קובע כי יש להחיל סטנדרט מחמיר של ביקורת שיפוטית במקרים שבהם החלטת הנציב מתבססת על מידע מודיעיני חסוי, בפרט כאשר המבקש החזיק בעבר בהיתר. אמת מידה זו דורשת ראיות ברורות ומשכנעות, פרשנות מצמצמת של סמכות הממונה, והתמקדות בתכליות צרכניות וכלכליות ולא בענישה. מבחן "הוודאות הקרובה", המיושם בדרך כלל במקרים של מעצרים מינהליים, נחשב לסטנדרט ראוי. לאחר עיון בראיות החסויות, מוצא בית המשפט כי חלקן סווגו באופן בלתי ראוי, דבר הפוגע בזכותם של העותרים לטעון את טענותיהם ביעילות. בנוסף, בית המשפט מציין כי מרבית הראיות הן נסיבתיות ואינן מפלילות ישירות את העותרים. לבסוף, בית המשפט מגיע למסקנה כי החלטת הנציב אינה יכולה לעמוד במבחן "הוודאות הקרובה". לפיכך, העתירה מתקבלת, והתיק מוחזר לדיון נוסף בנציב. הנציב מונחה לבחון מחדש את התשתית הראייתית, להעריך מחדש את היקף החומר שניתן לחשוף ולאפשר לעותרים הזדמנות נוספת לטעון את טענותיהם. בית המשפט שוקל גם לפסוק את הוצאות העותרים, אך בסופו של דבר מוותר עליהן. פסק הדין מדגיש את חשיבותן של זכויות הפרט ואת הצורך בסטנדרט ביקורת קפדני במקרים כאלה.