בש"פ 4510/91

תקציר

בית המשפט העליון פסק על מעצרו של אדם שהואשם במספר עבירות, בהן נהיגה רשלנית הגורמת למוות, עד לסיום משפטו. פסק הדין דחה את הערעור על החלטת בית המשפט המחוזי לעצור את המערער, ואישר את פסק דינו של הערכאה הנמוכה יותר. פסק הדין התבסס על פרשנותם של מספר סעיפים בחוק סדר הדין הפלילי ויישומם בתיק זה. נקבע כי סעיף 21א(א)(1) מצדיק את מעצרו של המערער, שכן סביר היה חשש כי יסכן את שלום הציבור אם ישוחרר. בית המשפט מצא כי לא ניתן להשיג את המטרה של הגנה על הציבור באמצעים שאינם מעצר מלא, שכן התנהגותו של המערער בעבר הראתה כי לא ניתן לסמוך עליו שיעמוד בתנאים חלופיים כלשהם. בנוסף, חומרת העבירות המיוחסות במקרה זה, סעיף 21א(א)(2), אף שאינה ההצדקה היחידה למעצר, היוותה שיקול לגיטימי ותמכה בהחלטת המעצר. עוד הובהר בפסק הדין כי חירות הפרט וחזקת החפות הם עקרונות עליונים, ויש להורות על מעצר רק כאשר הדבר נחוץ לשם הגנה על הציבור או הבטחת תקינות ההליך המשפטי. חומרת העבירה לבדה אינה עילה מספקת למעצר או לסירוב לשחרור בערבות, אך יש להתחשב בנסיבותיו של כל מקרה. במקרה דנן, מעצרו של המערער ללא ערבות אושר, נוכח האופי המחריד של עבירותיו והתעלמותו הבוטה מהחוק.