ה"פ 14436-11-10

תקציר

פסק הדין המדובר נובע מסכסוך ארוך שנים בין שני צדדים המעורבים בפרויקט בנייה. הליכים קודמים הסתיימו בהסכם פשרה, שעליו ערערו. התיק שעמד בפני בית המשפט היה לקבוע האם הסכם הפשרה הזה תקף או לא. הצדדים הגיעו להסדר פרוצדורלי לפיו בית המשפט יקבל קביעה זו, ואם יימצא כי ההסכם אינו תקף, יתר הנושאים או "יתרת התביעה" יופנו לבוררות. השופטת, השופטת י' ענבר, קבעה כי הסכם הפשרה אכן בוטל כדין, והתיק הועבר לבוררות. לאחר מכן ניסו המבקשים להגיש תביעה שכנגד ולתקן את כתב ההגנה כך שיכלול טענת קיזוז, שנדחתה על ידי הבורר. גם בקשות ההבהרות והערעורים הבאים של המבקשים נדחו. קביעותיו של הבורר התבססו על כך שפרשנותו כי סמכותו מוגבלת ליתרת התביעה, וכי התיקונים המבוקשים על ידי המבקשים חורגים מתחום זה. לאחר מכן פנו המבקשים לבית המשפט לבירור המונח "מאזן התביעה" והיקף סמכותו של הבורר, אך בית המשפט סירב בקובעו כי אין זה הגוף המתאים לפקח על החלטת הבורר וכי היה על המבקשים לפעול מוקדם יותר, בטרם ניתן פסק הדין. גם ערעורם של המבקשים נדחה, ובית המשפט קבע כי החלטות הבורר באשר להיקף סמכותו צריכות להתקבל בהליך לפי חוק הבוררות, מה שלא היה המצב כיום. לפיכך, סירב בית המשפט להיעתר לבקשת המבקשים למתן הצהרה בדבר סמכותו של הבורר, ותחת זאת הורה למבקשים לשלם למשיבים שכר טרחת עורך דין.