ס"ע 16635-09-16

תקציר

התובע, עובד, תבע ארבעה נתבעים לזכויות עובדים. השאלה הראשונה שהיה על בית הדין להכריע בה הייתה מי מהנתבעים הם מעסיקיה של התובעת. החזקה היא שמי שהעובד עובד בחצריו הוא המעביד, ונטל ההוכחה הוא על הנתבעים. בית המשפט החליט כי הנתבעים 3 ו-4 היו מעסיקיו המשותפים של התובע יחד עם טוטאל (הנתבעת 1), שכן בפועל העסיקו אותו בתחום ופיקחו על עבודתו, בעוד טוטאל רק הציבה אותו באתר העבודה ושילמה את שכרו. עוד נקבע כי החוזה בין טוטאל לבין הנתבעים 3 ו-4 אינו לגיטימי משום שמטרתו הייתה להתחמק מתשלום זכויותיו לתובע. מאחר שנקבעה זהות המעבידים, עבר בית הדין לבחון את זכויות התובע. נפסק כי צו ההארכה בענף הבנייה חל על העסקתה של התובעת, שכן לא הייתה מחלוקת כי הנתבעים 3 ו-4 היו בענף הבנייה, והתובעת לא עסקה בעבודות משרדיות. תקופת העסקתו של התובע נמצאה רציפה, מספטמבר 2013 ועד נובמבר 2015, למרות טענת הנתבעים כי נטש את עבודתו. בית המשפט קיבל את טענת התובע כי הוא פוטר על ידי הנתבעים. בית הדין פסק לתובע פיצויי פיטורים בסך 8,333 ₪ משום שעבד 80% ממשרה מלאה במהלך עבודתו. הפרשי השכר בענף ובשעות נוספות הסתכמו ב-8,277 ₪, להם היה זכאי התובע משום שצו ההארכה בענף הבנייה חל על העסקתו. דמי החגים נקבעו על סך של 2,500 ₪ משום שהנתבעים לא הצליחו להוכיח כי התובעת לא עבדה בסמוך לחגים. לתובעת נפסקו 4,400 ₪ בגין פדיון חופשה שנתית, 4,536 ₪ עבור דמי הבראה ו-6,000 ₪ בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה. עוד קבע בית המשפט כי התובעת זכאית לפיצוי בסך 1,500 ₪ בגין הפרת חוק הגנת השכר משום שתלושי השכר לא עמדו במפרט הנדרש. הנתבעים טענו כי יש לאפשר להם לנכות מכל סכום שנפסק לתובע את הסכום ששולם לו בתלושי שכרו כמקדמה בגין זכויות סוציאליות. בית המשפט דחה טענה זו משום שהנתבעים לא הוכיחו כי הגדירו בבירור אילו רכיבים כלל התשלום, ולכן לא ניתן לראות במקדמה תשלום עבור הזכויות להן תובע התובע. לבסוף, מאחר שבית המשפט החליט כי התובע פוטר ולא נטש את עבודתו, חויבו מעסיקיו לשעבר לשלם לו את הסכומים האמורים, שהסתכמו ב-33,446 ₪, וכן את שכר טרחתו, שהסתכם ב-6,000 ₪. ארבעת הנתבעים חויבו ביחד ולחוד בתשלומים אלה.