ת"א 1750/07

תקציר

בעל דירה בגדרה, ישראל, הגיש בקשה לצו לפינוי המשיבים, שהיו אלמנתו וילדיו של הבעלים לשעבר המנוח. המשיבים הגישו תביעה שכנגד, וביקשו להכיר בה כבעלים היחיד של הדירה. הם טענו כי בשנת 1990 רכש המנוח את הדירה עבור המשפחה וכי למרות שהיא נרשמה על שם המבקש, היא תמיד הייתה אמורה להיות בבעלות המנוח ואשתו. לאחר פטירתו הפתאומית של המנוח בשנת 1995, המשיכו המשיבים להתגורר בדירה ברציפות במשך למעלה מ-17 שנים. המבקש, שהוא אחיו של המנוח, טען כי יש לדחות את התביעה שכנגד מכמה טעמים: שיהוי, התיישנות, חוסר עילה ושימוש לרעה בהליך משפטי. המבקש טען כי המשיבים ידעו במשך שנים רבות כי הדירה רשומה על שמו אך לא עמדו על זכויותיהם במועד, וכי השיהוי גרם לו לקושי להתגונן בשל אי הימצאותם של עדים ומסמכים רלוונטיים. זאת ועוד, המבקש חלק על טענת המשיבים בדבר "רישום פיקטיבי" וטען כי אמו של המנוח לא הייתה מוסמכת להעביר את הזכויות בדירה. בית המשפט החליט לדחות את הבקשה לדחיית התביעה שכנגד. תוך הכרה לגופן של טענות המבקש לדחייה, הדגישה השופטת כי יש לנקוט אמצעי כזה בזהירות ורק במקרים מובהקים. השופטת קבעה, כי בשלב מקדמי זה די בכך שהמשיבים ביססו עילה לכאורה, וכי הטענות בתביעתם שכנגד מצדיקות בדיקה נוספת. השופט ציין כי טענת "הרישום הפיקטיבי" ושאלת זכויות הבעלות נותרו לא ברורות ומחייבות בירור עובדתי יסודי. בנוסף, סבר השופט כי לא ניתן לדחות את התביעה שכנגד על הסף בעילה של שיהוי, התיישנות או שימוש לרעה בהליך משפטי, שכן טענות אלה יצטרכו להיבחן בהקשר של הראיות שהוצגו. לפיכך, הגיעה השופטת למסקנה כי למרות דחיפותה של התביעה שכנגד, יש צורך בדיון מלא, והבקשה לדחייה על הסף נדחית.