פ"א 124/09

תקציר

הערעור מתייחס למספר כתבי אישום שהוגשו נגד המערער בגין הפרת סעיפים שונים בחוק גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים וחוק הנצחות. ההפרות כוללות פעולות המתבצעות בשמורת טבע מוכרזת ובתוך שטח המיועד לשמורת טבע בתכנית מתאר מאושרת. המחלוקת העיקרית היא לגבי פרשנותו ותחולתו של סעיף 25 לחוק, המתייחס לשמירה על שטח המוגדר כשמורת טבע עד להכרזתו הרשמית ככזה. סעיף זה נועד להגן על האזור מפני פגיעה אפשרית בתקופה שבין אישור התכנית לבין הכרזתה. המערערת טענה כנגד חוקיותו של סעיף זה ותוקפן של ההוראות שנקבעו על ידי הרשות. בית המשפט הסכים כי יש לפרש את הסעיף באופן צר בשל ההיסטוריה החקיקתית שלו ותכליתו. בנוסף, הפעולות המפורטות בחוק אינן זהות לפעולות האסורות בסעיף 25, המתייחס לפעולות בנייה ופעולות דומות שיש בהן כדי לסכל את ייעוד השטח. באשר לסעיף העונשין שבחוק, פירש בית המשפט את סעיף 57(א) כך שיחול על עבירות על סעיף 25, וקבע כי על העבירה לגרום נזק חמור או בלתי הפיך. רוב בית המשפט חלק על הטענה כי סגירת השטח מהווה תקנה בעלת תוקף חקיקתי, ותחת זאת ראה בה החלטה נפרדת. המשיב לא הביא ראיות מספיקות לקיומם של החלטה או צו האוסרים על רעייה באזור. בית המשפט הדגיש כי נורמות פליליות צריכות להיות מוגדרות וגלויות לציבור, ובמקרה זה המשיב לא עמד בנטל ההוכחה המינימלי. מאחר שהמשיב לא הצליח להוכיח את קיומה החוקי של החלטה כזו, היה מקום לזכות את המערער מהאישומים הקשורים לסעיף 25. עם זאת, הערעור על ההרשעה בעבירה אחרת נדחה. עונשו של בית משפט קמא בוטל, והוטל עונש חדש, המחייב את המערער לשלם קנס או לרצות עונש מאסר ולחתום על התחייבות להימנע מביצוע העבירה. פסק הדין ניתן ביום 9.6.2009.