ת"א 21090/08

תקציר

פסק הדין דן בשתי סוגיות עיקריות. ראשית, הוא מתייחס לשאלת היריבות בין מינהל מקרקעי ישראל ("המינהל"), המנהל קרקעות מדינה, לבין מספר נתבעים, חברי האגודה השיתופית מושב אורה, היושבים על קרקעות אלה. בית המשפט מגיע למסקנה כי אכן קיימת יריבות משפטית בין המינהל לבין הנתבעים. בית המשפט דוחה את טענות הנתבעים בדבר היעדר יריבות כזו, וקובע כי הימצאותם של הנתבעים באדמות המדינה לאורך השנים מהווה ידיעה והכרה בבעלות המינהל. פסק הדין מזכיר גם פסקי דין קודמים התומכים בעמדת המינהל ושוללים את טענות הנתבעים על בסיסן. הסוגיה השנייה נוגעת לטענת הנתבעים כי ניתנה להם הבטחה מפורשת או משתמעת כי לא יידרשו לשלם דמי שימוש בגין שימוש לא חקלאי בקרקע. בית המשפט מצדד במינהל גם בעניין זה. היא מדגישה כי הבטחות המדינה או רשויותיה חייבות להיות מפורשות וברורות ולא ניתן להסיק מהן. הנתבעים מבססים את טענתם על שלוש טענות הנוגעות לשינויים בענף הלולים, תכניות מתאר והחלטות המסדירות פעילות לא חקלאית בהתנחלויות. עם זאת, בית המשפט מקבל את עמדת המינהל כי הנסיבות הנזכרות אינן ייחודיות לנתבעים וכי לא הובאו ראיות מספיקות לביסוס טענותיהם. בית המשפט מדגיש כי הסכמת המינהל לשינוי תכניות מתאר היא הסכמה לשינוי הייעוד בלבד מבחינה תכנונית ואינו מוותר על הדרישה לקבל את הסכמת המינהל לשימוש שאינו חקלאי ולשלם דמי שימוש. בנוסף, הנתבעים לא הוכיחו כי המינהל ויתר על תשלום דמי שימוש בשום שלב. פסק הדין מתייחס גם לשיעור דמי השימוש, קובע כי הוא מהווה אחוז קטן מדמי השכירות שמקבלים הנתבעים ודוחה את טענות הנתבעים כי תשלום אגרות אלה יפגע בפרנסתם. לסיכום, בית המשפט פוסק לטובת המינהל בכל הסעיפים, מקבל את טענותיו ודוחה את טענות הנתבעים. היא מוציאה צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעים להשתמש בקרקע למטרות שאינן חקלאיות ללא הסכמת המינהל ומורה להם לשלם דמי שימוש. כמו כן, בית המשפט מורה לנאשמים לשלם למינהל שכר טרחת עורך דין והוצאות משפט, קובע את מועד ביצוע הצווים ומבהיר את הנוהל בנוגע לדיון נפרד לאחד הנתבעים.