ע"א 2657/05

תקציר

פסק דין זה דן בערעורה של תביעה שנדחתה לקבלת הטבות לפי חוק משפחות חיילים שנהרגו בקרב (פיצויים ושיקום), בעקבות התאבדות בעלה של המערערת במהלך שירותו בשב"ס. הדיון נסוב סביב הקשר הסיבתי הנדרש על פי החוק בין שירותו של המנוח לבין מותו. החוק מניח כי מותו של חייל אירע "כתוצאה משירותו", אלא אם כן הוכח היפוכו של דבר. מכאן, שהמשיב (הממונה על הפיצויים) נושא בנטל ההוכחה. הרוב בבית המשפט מגיע למסקנה כי המשיב הצליח לסתור את החזקה ולכן דוחה את הערעור. דעת הרוב מקבלת את ממצאיה העובדתיים של ועדת הערר, לרבות קיומן של בעיות אישיות קשות שחווה המנוח, שאינן קשורות לשירותו, ונותנת משקל לכך שהמערער לא העיד בפני הוועדה. לדעת הרוב, המשיב עמד בנטל ההוכחה בכך שהראה כי שירותו של המנוח לא היה הגורם העיקרי למותו. מסקנה זו מבוססת על הקביעה כי נסיבותיו של מקרה זה נעדרות את הרכיב האובייקטיבי הנדרש לביסוס קשר סיבתי, שכן תנאי שירותו של המנוח לא היו חריגים או ייחודיים לצבא, אלא משותפים לכל מקום עבודה. השופטת לבהרט שרון, בחוות דעת חולקת, מדגישה את החזקה לטובת המערער ואת נטל ההוכחה של המשיב, שלשיטתה הוא לא עמד בו. השופט שרון טוען כי על המשיב להוכיח כי השירות אינו סיבת המוות העיקרית, אך אינו צריך לשלול לחלוטין כל קשר בין מוות לשירות. מסקנתה, כי המשיב לא עמד בנטל ההוכחה, ויש לקבל את הערעור. עוד מדגישה השופטת כי ההשוואה לחיים האזרחיים היא מבחן עזר בלבד ואין להפריז בחשיבותה, במיוחד במקרה כזה, שבו עבודתו של המנוח בשב"ס דומה לכל עבודה אזרחית. בנוסף, היא מוצאת כי בעיותיו האישיות של המנוח אינן שוללות את הקשר הסיבתי, שכן יש לקבל את המנוח עם "גולגולתו הדקה" והקשר הסיבתי האובייקטיבי קיים במקרה זה.