בג"צ 10843/04

תקציר

העותרים ביקשו לבטל את החלטת הממשלה, שאישרה הסדר המאפשר לילמזלר להעסיק 800 עובדים זרים מטורקיה בענף הבנייה, מבלי להחיל עליהם את התקנות הכלליות בדבר העסקת עובדים זרים, לפיהן יוכלו לעבור בין מעסיקים. ההסדר היה חלק מהסכם קיזוז בין ממשלות ישראל וטורקיה, לפיו אפשרה ממשלת טורקיה לתעש למלא את התחייבויותיה לרכש גומלין כלפי משרד הביטחון הטורקי באמצעות העסקת אזרחים טורקים באמצעות ילמזלר. העותרים טענו כי ההחלטה פוגעת בזכויותיהם של עובדי ילמזלר, וכי היא בלתי סבירה ובלתי מידתית. המשיבים הדגישו את האינטרסים הציבוריים החשובים שאותם משרתת ההחלטה, ובהם האינטרסים החיוניים של המדינה בתעשייה הצבאית וביחסי החוץ. הם גם הדגישו את מאפייניו המיוחדים של ההסדר, ובהם העובדה שהוא לא היה כרוך בשעבוד חובות של העובדים, וכי הוא מוגבל בזמן. השופט א' ריבלין דחה את העתירה. הוא קבע כי זכויות העותרים לא נפגעו במידה המצדיקה את התערבות בית המשפט. הוא מצא כי מצבם של עובדי ילמזלר שונה בתכלית מזה של העובדים הזרים שעניינם נדון בבג"ץ 4542/02, בשל שילוב של מספר גורמים, ובהם היעדר שעבוד חובות, יכולתם של העובדים לחזור לטורקיה על חשבונו של ילמזלר אם אינם מרוצים, ומנגנוני הפיקוח הקפדניים הקיימים הן בצד הטורקי והן בצד הישראלי. השופט א.א. לוי, בחוות דעת חולקת, קבע כי היסוד המחייב בהחלטת הממשלה אינו יכול לעמוד, שכן הוא אינו עולה בקנה אחד עם הוראות הדין הקיים ופוגע בזכויות העובדים. הוא הדגיש כי אין די בהסכמת העובדים כדי להכשיר את ההחלטה, וכי אל לו לבית הדין להתעלם מהפגמים המוסריים הטמונים במנגנון הכבילה. עוד קבע כי תכלית הפעולה המנהלית אינה מוסרית וכי הצעדים שננקטו בה אינם מידתיים. לבסוף, השופטת א' חיות הייתה שותפה לחששות שהעלתה השופטת לוי בנוגע לזכויות העובדים, אך סברה כי מאפייניו המיוחדים של ההסדר מצדיקים את החרגתו מהכלל הפוסל הסדרים מחייבים. עם זאת, היא הדגישה כי מגבלת הזמן של ההסדר ויכולתם המוגבלת של העובדים להעביר מעסיקים מטילות חובה מיוחדת להגן על זכויותיהם.