עמ"ה 434/03

תקציר

פסק הדין נסוב סביב מחלוקת הנוגעת לשומות מס הכנסה שהוציא המשיב למערערים. השאלות העיקריות שיש להכריע בהן הן: ראשית, "שווי המכירה" של זכות חכירה המועברת במסגרת עסקת חכירה-חכירה, והאם סמכותה ודרכה של המשיבה לקביעת שווי זה היו ראויות; שנית, הסיווג המתאים של יתרת הסכום המועבר לצורכי מיסוי; שלישית, זיהויו של פקיד השומה, דהיינו, האם היה מקום להוציא את השומה למערער או את עזבונו של אדם שנפטר; ולבסוף, שנת המס שלגביה נערכה השומה, האם היא 1997 או 1998, או שניהם. באשר ל"שווי המכירה" של זכות החכירה, קביעתו של המשיב נתמכת בראיות והיא סבירה, בעוד שטענות המערערים וראיותיהם אינן מספיקות ואינן משכנעות. אשר על כן, מתקבלת שומת המשיב בעניין זה. באשר לסיווג סכום היתרה, טוען המשיב כי הסכום שהועבר עלה על השווי המוצהר של זכות החכירה, ועל כן יש למסות את העודף כהכנסה מנכס בית לפי סעיף 2(6) לפקודת מס הכנסה. המערערת, לעומת זאת, טוענת כי יש לראות את כל הסכום כהכנסה הונית. בית המשפט מסכים עם עמדת המשיב, שכן הסכום העודף הניב הכנסה ויש לחייבו במס ככזה לפי פקודת מס הכנסה. לאחר מכן, באשר לזהות פקיד השומה, מקבל בית המשפט באופן חלקי את טענת המערערים כי יש להוציא את השומה להם בלבד, כפי שהסכים המשיב לחילופין. אין לחייב במס את עזבונו של המנוח, שכן הנכס עבר בירושה והמערער הוא היורש היחיד, כלומר ההכנסה ממנו עוברת למערער. לבסוף, באשר לשנת המס, מקבל בית המשפט את טענתו החלופית של המערערת, לפיה היה מקום לערוך את השומה הן לשנות המס 1997 והן לשנות המס 1998, או לפחות באופן מידתי. מאחר שיש למסות את ההכנסה מנכס בית על בסיס מזומן, וחלק מההכנסה הועברה בשנת 1998, אין מקום לשומת המשיב לשנת המס 1997 בלבד. עם זאת, הערעור מתקבל באופן חלקי בלבד בשל שיקולים אלה, שכן השומה בגין ה"הפרש" המידתי תיוחס למערערת לשנת המס 1997. כן נדרש המערער לשלם למשיב הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 5,000 ₪.