ע"א 1679/01

תקציר

בפסק דין זה התקבל הערעור, בהתאם למסקנתה של השופטת דורנר. עם זאת, ההחלטה התקבלה מבלי לסטות מפסיקה קודמת ברע"א 1132/94, שכן נותרה אי ודאות לגבי פרשנויות משפטיות מסוימות. המקרה עוסק במערכת יחסים משולשת בין קונה, מוכר ובנק מימון המעורב בעסקת נדל"ן. בדרך כלל, בעסקאות כאלה, הבנק מבקש מהקונה לחתום על הסכם הלוואה המחייב את רישום הנכס כמשכנתא ראשונה לבנק, ואילו המוכר מתחייב להחזיר את ההלוואה אם החוזה יבוטל. סעיף מכריע בהסכם ההלוואה מבטיח את הגנת הבנק על ידי ויתור על הגנות מסוימות של החייב, אך זו חלה רק על הקונה ולא על המוכר. המקרה הציב אתגרים כאשר המכירה בוטלה, והעלה שאלות לגבי יכולתו של הבנק להחזיר את סכום ההלוואה באמצעות בטוחות. מצב זה הסתבך עוד יותר נוכח קביעתו של בית המשפט המחוזי כי חוזה המכר בין שפייזמן לאברמוב לא היה אמיתי אלא למראית עין בלבד. על פי סעיף 13 לחוק החוזים, חוזה למראית עין בטל, אך צד שלישי, כמו הבנק, הפועל בתום לב מוגן. הבנק הסתמך על חוזה זה כדי להעניק הלוואה לאברמוב, ובכך להשלים את ההתקשרות החוזית, שאפשרה לבנק לממש את המשכנתא גם עם בטלות החוזה. לפיכך, זכותו של הבנק לאכוף את המשכנתא ולמכור את הנכס נותרה תקפה לא רק בין הבנק לאברמוב אלא גם אצל שפייזמן, ומחייבת את עמידתו בשטר המשכנתא. לפיכך, בית המשפט תומך בעמדת הבנק ומאשר את הערעור, כפי שהדהד בפסק דינה של השופטת דורנר, מיום 29.1.2003.