ע"פ 61/82

תקציר

פסק הדין של בית המשפט העליון מתייחס לערעור על הרשעה בהמתה בקלות דעת בזמן נהיגה. המערער פגע והרג הולך רגל, מר לוי, בעת שנסע בלילה. מר לוי ואשתו עמדו על אי תנועה המפריד בין כביש בינעירוני, וכאשר התקרבה מכוניתו של המערער, חצה לפתע מר לוי את הכביש ונפצע אנושות. בית משפט השלום הרשיע את המערער לפי סעיפים 304 לחוק העונשין ו-64 לפקודת התעבורה בגין נהיגה רשלנית, אך בית המשפט המחוזי היה חלוק בדעתו בערעור, כאשר שופט אחד הציע לזכות את המערער. בית המשפט המחוזי קבע בדעת רוב כי היה על המערער לצפות את מעשיו של מר לוי ולהרשיעו. אולם בית המשפט העליון קיבל את הערעור. בית המשפט קבע כי חובתו של נהג כלפי הולכי רגל העומדים על אי תנועה, או לצד הדרך, היא לצפות את האפשרות שיחצו את הכביש. אך חובה זו חלה רק כאשר יש יסוד לחשוש שהם יחצו, או אם יש אינדיקציות לכוונה כזו. מאחר שמר לוי ואשתו לא הראו סימנים כאלה, לא ניתן היה לצפות שהמערער יצפה את מעשיהם. זאת ועוד, העובדה שאשתו של מר לוי ניסתה לעצור אותו מאשרת כי הם היו מודעים לרכבו של המערער. עוד ציין בית המשפט כי המהירות בה נסע המערער – 76 קמ"ש – לא הייתה מופרזת בהתחשב בנסיבות, ומהירות נמוכה יותר לא הייתה מונעת בהכרח את התאונה. לפיכך, ביטל בית המשפט העליון את ההרשעה וגזר הדין, והסכים עם דעת המיעוט של בית המשפט המחוזי כי המערער אינו אשם.