ע"א 1150/06

תקציר

בית המשפט שקל בכובד ראש את הטיעונים שהוצגו על ידי שני הצדדים ואת החלטות הערכאות הנמוכות יותר. ראשית, בית המשפט התייחס לנקודות הפרוצדורליות שהעלתה המערערת בדבר סיווג התביעה וההתיישנות להגנתן, ומצא אותן חסרות שחר. טענת המערערים כי אין להגביל את הגנתם על ידי תנאי הרשות שניתנה נדחתה, שכן אופי התביעה נקבע על פי התביעה המקורית, ולא על ידי טענות ההגנה. זאת ועוד, דחה בית המשפט את התנגדותו הפרוצדורלית של המשיב בדבר זכותו של המערער לערער על החלטת הרשם. בית המשפט הסכים עם המערערת כי הם יכולים לערער על ההחלטה במסגרת הערעור על פסק הדין. עם זאת, בית המשפט מצא כי החלטת הרשם נכונה וראויה ולא ראה עילה להתערב. לגופו של ערעור, בחן בית המשפט את טענת המערערים כי משפחתם החזיקה במקרקעין מאז שנות החמישים, וביקשה להקים דיירות מוגנת. דחייתו של בית משפט קמא טענה זו התבססה על קביעות עובדתיות, ובראשן עדותו של עד מומחה ותצלומי אוויר, מהם עולה כי טענות המערער בדבר מועד ההחזקה אינן אמינות. מהתצלומים עולה כי מבנים הוקמו על הקרקע רק בשנת 1999. בית המשפט לא מצא עילה להתערב בממצאים אלה. בנוסף, ציין בית המשפט ראיות שאינן שנויות במחלוקת לכך שהמערער וקודמיו בתפקיד לא שילמו דמי שכירות למינהל ולא השכירו מהם את הנכס. בית המשפט הסכים עם מסקנתו של השופט קמא כי המערער לא הוכיח דיירות מוגנת. בית המשפט התייחס גם לראיות נוספות, לרבות הסכם משנת 1984 ומכתב משנת 2002, אשר סתרו שניהם את טענת המערערת לדיירות מוגנת. בית המשפט שקל את טענת המערערת ללחץ ביחס למסמך התחייבות משנת 2001, אך הסכים עם דחייתו של בית משפט קמא טענה זו. בית המשפט הסכים גם עם דחייתו של בית משפט קמא את טענת המערערת בדבר מעמד הקרקע. בית המשפט ציין כי המינהל לא הסכים לשימוש של המערערת במקרקעין ולא קיבל כל תמורה בגינו. למערערת, לכל היותר, הייתה הרשאה ניתנת לביטול בלבד להשתמש במקרקעין. פסק דינו של בית משפט קמא היה נכון אפוא גם בעניין זה. סיכומו של דבר, בית המשפט לא מצא כל טעות בפסק דינו של בית משפט קמא ודחה את הערעור. כמו כן, חויב המערער בתשלום שכר טרחת עורך דינו של המשיב.