ת"א 1530/02

תקציר

עניינו של המקרה בתביעת שטר חוב בגין דמי שכירות. חברה השכירה נכס לבעלה ובנה של הנתבעת מאוגוסט 1993 ועד מאי 1999. השוכרים עזבו מבלי לשלם את מלוא דמי השכירות והוצאות האחזקה, בחובות כולל של 47,878 שקל. המשכיר העביר את השטר לחברת הגבייה התובעת, ודרש מהנתבעת, שהיא אשת הבעל ואם הבן, לשלם את יתרת הנכס. עם זאת, הנתבעת טענה כי לא היו לה יחסים מחייבים עם התובע או עם המוטב, והחוב היה שייך בעיקר לבני משפחתה. היא גם טענה שהחזירה את כל החוב. התובעת, לעומת זאת, הצהירה כי הנתבעת החזיקה בחוב משום שהיא "בעלת ערך" או "תובעת המחזיקה בכוח כראוי", והציגה עד שאישר את קיומו של החוב. אלא שהנתבעת טענה מנגד כי התובעת לא הציגה כל ראיה לקשר בינם לבין המוטבת, בעוד שהיו לה ראיות לפירעון. בית המשפט בחן את העדויות והטיעונים ומצא את גרסת הנאשם סבירה יותר. התובע, בהיותו סוכנות גבייה, היה צריך להציג ראיות משכנעות יותר, דבר שלא עשה. לפיכך נדחתה התביעה, ונפסק לנתבע הוצאות משפט בסך 1,000 ₪ שישולמו לתובע תוך 30 יום.