ת"א 15229-01-14

תקציר

התיק נסוב סביב הקביעה האם הנתבעת, בתה של אישה שנפטרה, שבבעלותה שני בניינים בתל אביב, היא דיירת מוגנת בדירת אמה, לפי סעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר. התובעים, שהם בעלי הדירה, טוענים כי הנתבעת אינה זכאית למעמד של דיירת מוגנת משום שלא התגוררה בדירה שנים רבות ולא הוכיחה כי לא הייתה לה דירה אחרת בעת פטירת אמה. הנתבעת טוענת כי היא עומדת בקריטריונים שכן התגוררה בדירה לפני מות אמה ואין לה מקום מגורים אחר. בית המשפט בוחן את הדינים החלים, פסקי דין רלוונטיים קודמים ואת הפרטים הספציפיים של המקרה. מסקנה היא כי זיקתה של הנתבעת לדירת אמה נותקה, שכן היא אינה מתגוררת בה למעלה מעשר שנים. זאת ועוד, לנתבעת אין זכות להחזיק או להתגורר באופן בלעדי באף אחת מהדירות באחד מבנייני אמה בשל מבנה הבעלות ועקרון השימוש הסביר הקבוע בסעיף 31 לחוק המקרקעין. השופטת מציינת כי טענותיה של הנתבעת בדבר גודל הדירות שאינן מתאימות למשפחתה אינן מבוססות, שכן החוק אינו מתחשב בהעדפות אישיות. בסופו של דבר, בית המשפט פוסק לטובת התובעים, וקובע כי הנתבעת לא עמדה בדרישות להכרה כדיירת מוגנת לפי סעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר. התביעה נדחית, והתובעים פוסקים 2,000 ₪ הוצאות ו-18,000 ₪ שכר טרחת עורך דין.