ת"א 34675-01-23

תקציר

השופט דחה את תביעת לשון הרע לאחר שבחן היטב את מכלול הראיות וקבע כי פרסומי הנתבעים אינם מהווים לשון הרע, אלא אמת ואינטרס ציבורי. ההחלטה התבססה על ארבעה שלבי בחינה: קביעה האם מדובר בפרסומים, בחינה האם הם מהווים לשון הרע, בדיקה אם הפרסום מוגן ולבסוף בחינת הסעד המתאים. הפרסומים המדוברים אכן היו פרסומיים, שכן היו אלה פוסטים כתובים בפייסבוק שהגיעו לאנשים שאינם התובע. עם זאת, הפוסטים של הנתבעת 2 לא עלו כדי לשון הרע שכן הם היו ניטרליים ולא רמזו על כל משמעות פוגענית. פרסומיו של נאשם 1, לעומת זאת, אף שהיו לכאורה לשון הרע, נמצאו נכונים ונעשו בתום לב. הם גם היו לטובת הציבור, שכן הם יידעו את הצרכנים על התנהגותו הבלתי מקצועית והבלתי אמינה לכאורה של התובע, ותרמה לדעת הקהל ולזכויות הצרכן. השופטת מצאה את עדויות שני הנתבעים אמינות ועקביות, ומכאן הגיעה למסקנה כי הנתבע 1 פעל באופן סביר בתגובה להתנהלות התובעת, שכללה התנהלות מקצועית בלתי הולמת וחוסר שקיפות. עוד ציינה השופטת כי בעדותו של התובע עצמו היו סתירות, המטילות ספק באמינותו. לפיכך, ההגנות שהציגה הנתבעת 1, המבוססות על סעיפים 14 ו-15 לחוק איסור לשון הרע, הצליחו, והביאו לדחיית התביעה נגדה. זאת ועוד, קבעה השופטת כי לא ניתן להטיל על נאשם 2 אחריות לפרסומיו של נאשם 1, שכן הם פורסמו באופן עצמאי, ולא מטעם נאשם 2. בסופו של דבר נדחתה התביעה כנגד שני הנתבעים, והתובע חויב בכיסוי הוצאותיהם, לרבות 30,000 ₪ שכר טרחת עורך דין.