עת"מ 32567-04-20

תקציר

העותרת, שהוכרה כזכאית לדיור ציבורי על ידי משרד הקליטה במשך 15 שנה ולא ניתן לה פתרון, טענה כי משרד השיכון לא חשב באופן סביר את הוותק שלה לזכאות לדיור ציבורי. משרד השיכון לא הביא בחשבון את התקופה שבה הוכרה העותרת כזכאית על ידי משרד הקליטה וכן לא כלל תקופה נוספת שבה לא הוכרה זכאותה בשל אי מיצוי זכויותיה במועד. בית המשפט לא מצא עילה לדחות את העתירה בנימוק של שיהוי או חוסר תברואה. למרות שהעותרת לא הציגה את טענותיה במדויק, אין בכך כדי הטעיה מכוונת ולכן אין בה כדי להצדיק דחייה על הסף. לגופו של עניין, קבע בית המשפט כי החלטת משרד השיכון שלא להכיר בוותק שצברה העותרת במשרד הקליטה אינה סבירה. שני המשרדים מספקים את אותו שירות לציבור ומשרתים את אותה מטרה של סיוע לנזקקים. בית המשפט הדגיש כי העותרת הוכרה כזכאית לדיור ציבורי על ידי שני המשרדים וכי אי ההתחשבות ב-15 שנות זכאות במשרד הקליטה נבעה מהפרדה מלאכותית ומיותרת. לפיכך, הורה בית המשפט למשרד השיכון לכלול את תקופת הזכאות במשרד הקליטה בעת חישוב הוותק של העותר. עם זאת, בית המשפט דחה את טענת העותרת כי יש למנות גם את תקופת הביניים, שבמהלכה לא הוכרה זכאותה, כחלק מהוותק שלה. היה על העותרת לממש את זכויותיה במועד, וטענותיה הנוגעות לתקופה זו נדחו. בית המשפט גם לא מצא פגמים בהליך קבלת ההחלטות של משרד השיכון ודחה את טענות העותר בדבר היעדר הנמקה, היעדר שימוע וזהות הגורם המחליט. לבסוף, דחה בית המשפט את טענת העותרת בדבר הקצאת דירה בקומה מסוימת, שכן העותרת לא העלתה טענה זו בפני משרד השיכון ולא הביאה כל ראיה שתתמוך בה. לפיכך התקבלה העתירה באופן חלקי, ומשרד השיכון נדרש לכלול את תקופת הזכאות במשרד הקליטה בחישוב הוותק הכולל של העותר בדיור הציבורי.