ת"א 32216-03-16

תקציר

פסק הדין נסוב סביב תיק הפקעת מקרקעין, בו התובעים, בעלי שתי חלקות קרקע, תבעו פיצויים מהנתבעת, מדינת ישראל, בגין הפקעת נכסיהם. הקרקע המדוברת הופקעה בשנת 1962 לצורכי ציבור, אך התובעים לא קיבלו כל פיצוי בגין אובדן רכושם. מטרתם העיקרית של פיצויי ההפקעה, כפי שקבע בית המשפט, היא להעמיד את בעל הקרקע באותו מצב בו היה מצוי אלמלא ההפקעה, ולא לשפר או להרמיר את מצבו. פסק הדין דן בסעיפים החלים בפקודת המקרקעין ובפיצויים המגיעים לתובעים לפי סעיפים אלה. סעיף 12 מתייחס לקביעת פיצוי על בסיס שווי השוק של הקרקע בעת ההפקעה, ואילו סעיף 13 מתייחס למצב בו חל איחור בקבלת הפיצויים, וקובע פיצוי "פורה" נוסף. בית המשפט מינה מומחה להערכת שווי הקרקע, ואף שקיבל במידה רבה את חוות דעתו של המומחה, הוא סטה מהמלצתו בהיבט אחד, והפחית את השווי ב-20% לפי הצעת המומחה עצמו במקרה נפרד. הפחתה זו נעשתה משום שהקרקע לא נכללה בתוכנית רלוונטית, מה שהפחית את ערכו. באשר לקביעת דמי החכירה השנתיים, אימץ בית המשפט את הצעת המומחה של 6% עד שנת 2008 ו-5% לאחר מכן, אשר התיישרה עם דמי החכירה של המדינה לתופסים בלתי חוקיים. בית המשפט דחה גם את טענת הנתבעת לקבוע דמי שכירות בשיעור נמוך יותר, שכן שיעורים אלה התבססו על דמי השכירות בפועל, בעוד שהצעת המומחה שימשה תחליף לריבית. לבסוף, בית המשפט הורה לנתבעת לשלם לתובעים סך של 188,433 ₪, כולל שכר טרחת עורך דין והוצאות, בתוספת ריבית והצמדה מינואר 2017 ועד לתשלום. הסכומים היו אמורים להיות משולמים בתוך 30 יום מיום מתן פסק הדין.