ד"נ 28/79

תקציר

בית המשפט העליון דן בשאלה האם סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, מזכה בפיצוי בגין קרקע שניזוקה מתכנית מתאר רק לבעלים שרכושם נמצא בתחום התכנית או גם לאלה שמחוצה לה. דעת הרוב של בית המשפט קבעה כי לשון סעיף 197, בפרשנות מילולית, מקיפה כל קרקע שנפגעה מתכנית, ללא קשר לשאלה אם הקרקע נופלת בגדר התכנית. הרוב הדגיש כי ההיסטוריה החקיקתית אינה צריכה להגביל פרשנות זו, והפטורים של סעיף 200 לתשלום פיצויים לא כללו במפורש קרקעות מחוץ לתחום התוכנית, דבר המצביע על הכללה מכוונת. למרות החשש מהנטל הכספי הציבורי ומהשיתוק הפוטנציאלי של הפעילות התכנונית, נמצא לנכון לשמור על זכויות הפיצויים אלא אם כן הדבר הוגבל במפורש בחקיקה. דעת המיעוט, שהשמיעו השופטים י' כהן וע' ברק, הזהירה מפני פרשנויות מרחיבות, בטענה שהן עלולות לפגוע ביעילות התכנון ולהטיל דרישות כספיות מופרזות על גופים ציבוריים. הם קראו לריסון שיפוטי ולבהירות חקיקתית לפני הרחבת הזכאות לפיצויים, והדגישו כי חוקי התכנון בעולם אינם מצדיקים בדרך כלל זכויות פיצוי כה נרחבות. בסופו של דבר, החליט בית המשפט להחזיר את התיק לדיון בבית המשפט המחוזי, תוך שהוא ממשיך להתמודד עם האיזון המורכב בין זכויות הקניין של הפרט לבין האינטרס הציבורי.