סע"ש 41142-03-23

תקציר

בפסק דין זה, בית הדין האזורי לעבודה בירושלים דן בתביעה ובתביעה שכנגד בנוגע לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, בין חברת "ציר הסעות ותיור (פסגות מינוף והובלה) בע"מ" (להלן: "החברה" או "המעסיקה") לבין מר נתנאל יחיא (להלן: "מר יחיא" או "העובד"), אשר היה עובד בחברה. **העובדות הרלוונטיות:** 1. מר יחיא הועסק בחברה כנהג מ-01.04.15 עד 02.09.20. 2. לאחר סיום העסקתו, הגיש מר יחיא תביעה כנגד החברה לתשלום זכויותיו, אשר הסתיימה בפסק דין שניתן על דרך הפשרה ב-01.03.23, בו חויבה החברה לשלם למר יחיא 145,000 ש"ח. 3. ב-12.03.23, לאחר מתן פסק הדין, התקיימה שיחה בין מר יחיא לעובד אחר בחברה, מר חיים בן יוסף, במהלך שיחה זו אמר מר יחיא למר בן יוסף: "תיזהר מאוד מפסגות כי הם הנוכלים הגדולים". שיחה זו הוקלטה והגיעה לידי החברה. 4. ב-19.03.23, הגישה החברה תביעתה זו בגין אמירה זו, בטענה כי מדובר בלשון הרע. 5. ב-21.09.20, שלחה החברה מכתב למשרד התחבורה והבטיחות בדרכים ולגורמים נוספים, בו הועלו טענות כנגד מר יחיא, אשר עלולות להוביל לשלילת רישיונו. ב-15.10.23, הגיש מר יחיא תביעה שכנגד כנגד החברה, המבוססת על מכתב זה. **המסגרת הנורמטיבית:** בית הדין עמד על סמכותו העניינית לדון בתביעות לשון הרע במסגרת יחסי עבודה, בהתאם לסעיף 24(א)(1ד) לחוק בית הדין לעבודה. נקבע כי סמכות זו קיימת גם כאשר הפרסום נעשה לאחר סיום יחסי העבודה, אם הוא קשור אליהם. החוק אוסר פרסום לשון הרע, המוגדר כדבר שפרסומו עלול להשפיל, לבזות, לפגוע במשרה, בעסק, במשלח יד או במקצוע, או לבזות בשל גזע, מוצא, דת, וכדומה. על מנת לקבוע אם מדובר בלשון הרע, די בכך שהפרסום *עלול* להביא לתוצאה כאמור, ואין צורך להוכיח שהפגיעה אכן התרחשה. החוק מגדיר "פרסום" באופן רחב, וכולל אמירות בעל פה או בכתב, המיועדות לאדם זולת הנפגע ומגיעות אליו. בית הדין פירט את ארבעת שלבי הבחינה של תביעת לשון הרע: (1) בחינת הביטוי ומשמעותו על פי אדם סביר; (2) האם מדובר בלשון הרע על פי החוק; (3) האם הפרסום מותר או מוגן; (4) שאלת הסעדים. כן הודגש כי יש לפרש את החוק בהקשר של יחסי עבודה באופן שיגן על ערכי החוק, אך מבלי לפגוע במרקם העדין של היחסים במקום העבודה, וכי יש להיזהר מ"משפוט יתר" של התבטאויות. **תביעת החברה:** החברה טענה כי אמירתו של מר יחיא, "תיזהר מאוד מפסגות כי הם הנוכלים הגדולים", מהווה לשון הרע. מר יחיא טען כי התביעה מהווה "מסע נקמה" ו"התעמרות משפטית", וכי האמירה נאמרה בהקשר של שיחה פרטית בין חברים לשעבר, ב"עידנא דריתחא", ועל רקע התנהלות החברה כלפי עובדים. כמו כן, טען להגנות "אמת דיברתי" ו"תום לב". **הכרעת בית הדין בתביעת החברה:** * **קיום הפרסום:** בית הדין קבע כי האמרה נאמרה ופורסמה, וכי יסוד הפרסום מתקיים. * **לשון הרע:** התיאור "נוכלים גדולים" נחשב ללשון הרע, שכן הוא מייחס תכונות שליליות ועלול לפגוע בשם הטוב של החברה. * **טענת "תביעת השתקה":** בית הדין בחן את טענת מר יחיא כי החברה עושה שימוש לרעה בהליכים משפטיים וכי מדובר בתביעת השתקה. הובהר כי תביעת השתקה היא תביעה המנוגדת לאינטרס הציבורי, אך סילוק תביעה כזו על הסף הוא סעד חריג. נקבע כי התנהלות החברה (הגשת תביעות נוספות, הודעת ווטסאפ) אכן מעוררת קושי, אך לא הוכח כי התביעה דנן היא "תביעת השתקה במובנה המובהק". * **הגנת "אמת דיברתי" (סעיף 14 לחוק):** בית הדין בחן את אמירתו של מר יחיא בהקשר השיחה. לאחר ניתוח מעמיק של הקלטת השיחה, נקבע כי האמירה נאמרה כחלק מהקשר רחב יותר, בו מר יחיא מנסה להזהיר את מר בן יוסף מפני ניסיונות נוספים של החברה "לדפוק אותו". אמנם, המונח "נוכלים גדולים" הוא בוטה, אך בהתחשב בנסיבות, עלה בידי מר יחיא להוכיח כי דבריו היו אמת, בעיקר על רקע הפרת התחייבויותיה של החברה כלפי מר בן יוסף, עליהן לא הלינה החברה. * **קיום "עניין ציבורי":** בית הדין קבע כי קיים עניין ציבורי בפרסום, שכן הוא נוגע להקפדה על תשלום זכויות עובדים, נושא בעל חשיבות חברתית. * **הגנת "תום לב" (סעיף 15 לחוק):** מר יחיא טען להגנת תום הלב, בין היתר מכוח חובה חברתית-מוסרית. בית הדין קבע כי הגנת סעיף 15(2) לחוק ("חובה חוקית, מוסרית או חברתית") חלה, שכן מערכת היחסים בין מר יחיא למר בן יוסף (חברים לעבודה לשעבר) הקימה חובה להזהירו. נקבע כי הפרסום נעשה בתום לב, שכן הוא היה סביר בנסיבות העניין, ולא חרג מהמידה הנדרשת, והחברה לא הצליחה להפריך חזקת תום הלב. * **תוצאה:** על אף שאמירתו של מר יחיא מהווה לשון הרע, היא חוסה תחת הגנות החוק, ולפיכך **נדחתה תביעת החברה**. **תביעת מר יחיא (התביעה שכנגד):** מר יחיא טען כי מכתב החברה למשרד התחבורה, המעלה חשדות לגבי שימוש בסמים, נהיגה מסוכנת וסירוב לבדיקה, מהווה לשון הרע ברף גבוה, וכי החברה פעלה מתוך נקמה. החברה טענה כי יש לדחות את התביעה על הסף בשל מעשה בית דין (השתק עילה והשתק שיפוטי) וכן טענה להגנת "אמת הפרסום" ו"תום לב" (חובת דיווח). **הכרעת בית הדין בתביעת מר יחיא:** * **טענות סף (השתק עילה והשתק שיפוטי):** בית הדין דחה את טענות החברה. נקבע כי פסק הדין בתביעה הראשונה (זכויות סוציאליות) לא יצר השתק עילה לתביעת לשון הרע, שכן עילת התביעה לא הייתה קיימת או ידועה באותה עת, ולא נדונה לגופה. כן נדחתה טענת ההשתק השיפוטי, שכן החברה עצמה טענה בדרך סותרת בהליך אחר. * **קיום הפרסום והיותו לשון הרע:** נקבע כי המכתב מהווה פרסום לשון הרע, שכן הוא כולל טענות קשות העלולות לפגוע בשמו הטוב של מר יחיא, ובמיוחד במשלח ידו כנהג. * **הגנת "אמת הפרסום":** החברה זנחה הגנה זו. * **הגנת "תום לב" (סעיף 15 לחוק):** * **הבעת דעה (סעיף 15(7)):** הוחלט כי החברה זנחה טענה זו. * **חובת דיווח (סעיפים 15(2) ו-15(8)):** בית הדין בחן את ההגנה מכוח חובת הדיווח. הוכח כי החברה פרסמה את המכתב לגורמים מדינתיים רלוונטיים (משרד התחבורה, משרד הבריאות, משטרת ישראל), וזה נעשה במסגרת חובת דיווח. * **חריגה מהסביר:** בית הדין קבע כי פרסום המכתב לגורמים ביישוב (קב"ט ומועצה מקומית) חרג מהסביר, שכן לא הוכחה חובה או סמכות של גורמים אלו לטפל בפרסום. * **תום לב:** בית הדין קבע כי החברה לא הוכיחה כי האמינה לאמור במכתב. נסיבות העניין, לרבות אי-העלאת הטענות בתביעה הראשונה, שינוי גרסת החברה לגבי הפצת המכתב, והעדר ראיות מוצקות, הובילו למסקנה שהפרסום לא נעשה בתום לב. * **הסעד הראוי:** * בית הדין דחה את בקשת מר יחיא לפיצוי כפל ללא הוכחת נזק, שכן לא הוכחה כוונה לפגוע ברמה הנדרשת. * בית הדין בחן את השפעת המכתב על רישיון הנהיגה של מר יחיא. נקבע כי שינוי סיווג הרישיון נבע בעיקר משימוש בנייד, ולא מהטענות שבמכתב. * לא הובאה ראיה מספקת לגובה הנזק שנגרם למר יחיא. * לאור האמור, ובהתחשב באופי, עיתוי ותפוצת הפרסום, זהות הצדדים והתנהלותם, **פסק בית הדין למר יחיא פיצוי בסך 25,000 ₪**. **סוף דבר:** * **תביעת החברה – נדחית.** * **תביעת מר יחיא – מתקבלת בחלקה.** החברה תשלם למר יחיא סך של 25,000 ₪ בצירוף ריבית והצמדה. * **הוצאות משפט:** החברה תחויב בתשלום הוצאות ושכר טרחת עו"ד למר יחיא בסך כולל של 9,000 ₪.