ת"א 10276/97

תקציר

המחלוקת נסובה סביב השאלה האם טענת המשיבים נופלת תחת סעיפים 81 ו-93 לפקודה, כלומר יש להכריע בה על פי הוראות אלה. המערערת אינה מבחינה בין מהות ההליך לבין תוכן ההחלטה. הנוהל מתמקד בביטול החלטה שיפוטית שהתקבלה ביום 1.1.92, שלטענת המשיבים התבססה על אי הבנה של הסכמת הצדדים ונעדרה את המשתתפים הדרושים. לפיכך, אין מדובר בתביעה לתיקון המרשם, ואין מקום לבחון אותו לפי סעיף 93 לפקודה. הסעד המבוקש הוא אגב הסעד העיקרי. זו גם לא החלטה לתקן את הפנקס אלא להשלים פסק דין חלקי. אין לדחות את התביעה על הסף, שכן קיימת אפשרות שהמשיבים יזכו. תביעתם הקודמת של המשיבים נדחתה מטעמים פרוצדורליים ואין למנוע מהם להגיש תביעה חדשה שכן לא התקיים להם דיון הוגן קודם לכן. טענת המערערת כי המשיבים התמהמהו בפנייה לערכאות אינה ישימה שכן התביעה אינה לפי הפקודה, וממילא שיהוי של ארבע שנים אינו מצדיק בהכרח דחיית התביעה ללא בירור מלא של הנסיבות. השופט מצדד בהחלטת הרשם ודוחה את הערעור, תוך שהוא מציין גם כי קבלה או דחייה של טענת שיהוי תלויה במגוון שיקולים.