ת"א 22777-05-23

תקציר

התיק סובב סביב הסכם שכירות, כתב ערבות ושטר חוב. הסכם השכירות, שהיה לתקופה ברורה של 12 חודשים, לא כלל כל אופציה להארכה, בניגוד לטענות התובעת. הארכות תקופת השכירות נעשו באמצעות הסכמים נפרדים, אשר חייבו את הסכמת המשכיר, ובכך העידו כי לא ניתנה אופציה לשוכר. כתב הערבות, שהתייחס להסכם החכירה, לא כיסה תקופות ממושכות; לפיכך, הוא פג בסוף הקדנציה הראשונית. טענת הנתבעים כי הסכמי החידוש היו חוזים חדשים התקבלה, כלומר כתב הערבות המקורי חל רק על תקופת השכירות הראשונית. לגבי שטר החוב, נכתב בלשונו הברורה כי הוא חל על חידושי חוזה וכל עוד השוכר מתגורר בדירה. טענות הנתבעים כנגד זה נדחו, נוכח תנאיו המפורשים של הפתק. בית המשפט מצא את הנתבעים אחראים על פי שטר החוב, אך לא על פי כתב הערבות. תביעת התובע לנזקים הקשורים לדמי השכירות הייתה מוצדקת, ועמדה על לפחות השיעור הנומינלי של 55,100 ש"ח. עם זאת, מאחר וחבות הנתבעים על פי השטר הוגבלה ל-26,000 ₪, לא היה צורך להכריע בתביעות נזיקין נוספות. טענות התובע לנזקים אחרים, כגון הוצאות משפט ותשלומי גז, לא נתמכו בראיות מספיקות. לפיכך, הם פוטרו. בסופו של דבר חויבו הנתבעים 2 ו-3 לשלם ביחד ולחוד את מלוא סכום שטר החוב, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית. לתובע נפסקו 2,000 ש"ח הוצאות פרוצדורליות ו-5,000 ש"ח שכר טרחת עורך דין, שניהם ישולמו על ידי הנתבעים, בנוסף לסכום שטר החוב. השופט הזכיר גם את הזכות לערער על פסק הדין כעניין שבדין.