ת"א 34898-04-16

תקציר

בית המשפט מצא כי הנאשם לא הביא ראיות מספיקות כדי להטיל ספק בכשרותו המשפטית, ועל כן דחה את טענתו בנקודה זו. לגופה של התביעה, פירש בית המשפט הסכם הלוואה בין התובעת לנתבעים, שכלל סעיף המפרש את הנכס כבטוחה לפירעון ההלוואה. בית המשפט מצא את לשון החוזה ברורה, ונתמכת בעדויות הנתבעים עצמם, מהן עולה כי הצדדים התכוונו שהנכס יבטיח את ההלוואה. ראיות נוספות, לרבות עדותם הבלתי עקבית של הנתבעים, תמכו בטענות התובע והחלישו את טענות הנתבעים. בית המשפט בחן גם הסכם מכר לצד הסכם ההלוואה, ומצא כי יש לראות את השניים כמשלימים. נסיבות ניסוח ההסכמים, לרבות העובדה שהתובע כבר חתם על הסכם לרכישת הנכס אך ויתר על זכויותיו לסייע כלכלית לנתבע, תמכו אף הן בעמדת התובע. טענת הנתבעים כי אי הדיווח על הסכם המכר לרשות המסים פוסל אותו, נדחתה, שכן בית המשפט מצא כי אי הדיווח אינו שולל את תוקפו של ההסכם. גם טענת הנתבעים כי הסכם המכר נזנח, שכן הוא סותר את טענתם העיקרית ומהווה הרחבה פסולה של טענתם. בית המשפט דחה גם את טענות הנתבעים כי התובעת הפרה את תנאי הסכם ההלוואה, וקבע כי לא הציגו ראיות מספיקות לתמיכה בגרסתם לאירועים. מנגד, קיבל בית המשפט את טענות התובעת כי הנתבעים פעלו בחוסר תום לב, וכי הנתבע הגדיל באופן פיקטיבי את החובות הרובצים על הנכס. בסיכומו של דבר, מצא בית המשפט כי התובע עמד בהתחייבויותיו על פי הסכם ההלוואה, וכי הנתבעים לא פרעו את ההלוואה. לפיכך, פסק בית המשפט לטובת התובע, קיבל את טענתו כי הסכם המכר שוכלל והורה על אכיפתו, בכפוף לתשלומים לרשויות המס ועמידה בהוראות דין אחרות. הנתבעים חויבו לשלם לתובע הוצאות משפט, וכן שכר טרחה בסך 30,000 ₪, כולל מע"מ, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית. פסק הדין ניתן בהעדר הצדדים, ביום 8.2.2021.