ע"פ 412/70

תקציר

בית המשפט העליון אישר את הרשעתו של המערער ברצח לפי סעיף 214(ג) לפקודת חוק העונשין, 1936. ההרשעה נובעת ממותה של ילדה בת שבע, חנה הורביץ, שנמצאה מתה במדרגות ביתה בירושלים. המערער, שעבד בקרבת מקום כחצר, מסר מספר הודעות במשטרה, בהן הודה כי היה עם הנערה בבוקר מותה, אך הכחיש כל עבירה. ההגנה טענה כי יש לקבוע כי ההודעות אינן קבילות בשל טענות לאלימות משטרתית ועינויים במהלך החקירה. עם זאת, בית המשפט מצא כי הודעתו הסופית של המערער, שנכתבה בכתב ידו, הצביעה על כך שהיא ניתנה מרצונו החופשי ואישרה את רצונן החופשי של ההצהרות הקודמות. בנוסף, מתח בית המשפט ביקורת על כך שהמשטרה לא הקליטה כראוי את השיחות עם המערער במהלך חקירתו הראשונית, וציין כי התנהלות זו אינה תקינה. עם זאת, קיבל בית המשפט המחוזי את קביעתו של בית המשפט המחוזי כי עדותו במשטרה הייתה אמינה וכי טענותיו של המערער בדבר התעללות חסרות מהימנות. באשר להרשעה, הסכים בית המשפט עם קביעתו של בית המשפט המחוזי בדבר רצח לפי סעיף 214(ג). מחומר הראיות, לרבות דברי המערער והבדיקה הפורנזית, עולה כי הוא חנק את הילדה, היכה בראשה וגרם למותה. בית המשפט פירש את המושג "זדון" בפקודה ככולל את ראיית הנולד של תוצאות קטלניות, אשר מעשיו של המערער הוכיחו. זאת ועוד, חומרת מעשיו של המערער, לרבות חנק ומכה בראשה של הילדה, הצביעה על רצונו לגרום למותה. לפיכך, הערעור לזיכוי נדחה, וגזר הדין המקורי ועונש מאסר העולם אושרו.