ת"ק 26113-01-20

תקציר

חוק כרטיסי חיוב, התשמ"ו-1986, קובע את אחריות הלקוחות והמנפיקים במקרים של שימוש לרעה בכרטיסי אשראי. על פי החוק, על הלקוח להוכיח את השימוש לרעה בכרטיס, ולאחר מכן עובר נטל ההוכחה אל המנפיק להוכיח כי חל אחד החריגים לאחריותו. במקרה זה טען הלקוח כי נעשה שימוש לרעה בפרטי כרטיס האשראי שלו על ידי עובד בחנות שסייע לו ברכישת תוכנה. בית המשפט קיבל את התביעה, וקבע כי ללקוח היה די הוכחת שימוש לרעה בכרטיס, והמנפיק לא הצליח להוכיח כי החריגים חלים. בית המשפט בחן את כוונת המחוקק העומדת מאחורי חוק כרטיסי חיוב, והדגיש כי מדובר בחוק צרכני, ויש לפרש את המונח "שימוש לרעה" באופן רחב כך שיכלול כל שימוש בכרטיס ללא הסכמת הלקוח, לרבות שימוש בלתי מורשה בפרטי הכרטיס. בית המשפט הבחין בין עסקה עם מסמך חסר לבין עסקה עם כרטיס אשראי, למרות ההתקדמות הטכנולוגית, שכן האחרונה מחייבת נוכחות פיזית של הכרטיס. בית המשפט שקל גם את אחריותו של הלקוח בבדיקת דפי כרטיס האשראי שלו ומצא כי כל איחור בהודעה למנפיק אינו פוטר את האחרון מאחריות, שכן חוק כרטיסי חיוב קובע סכום פיצוי קבוע למקרים כאלה. המנפיק חויב להחזיר ללקוח את הסכומים שנגבו בגין שימוש לרעה בכרטיס, בניכוי 75 ₪ כקבוע בחוק בגין איחור הלקוח בדיווח. בית המשפט לא פסק הוצאות למי מהצדדים בשל קשיים מסוימים בתיק, לרבות התנהלות הלקוח.