רע"א 6494/05

תקציר

בפסק הדין דחה בית המשפט את בקשתו של אליהו שני לחופשה כדי לערער על החלטת ראש לשכת ההוצאה לפועל בירושלים. הסכסוך הממושך בין שני לשותפו העסקי לשעבר, שמעון ביטון, נסב סביב התחייבויות כספיות הנובעות מפירוק שותפות הבנייה ביניהם. בורר קבע כי על ביטון להעביר לשני את מלוא התמורה במניות בשווי 444,000 דולר וכי שני תחזיר במקביל לחברה דיבידנד בסך 275,280 דולר שקיבל ממנה. בית המשפט המחוזי בירושלים אישר פסק דין זה בשנת 1998. עם זאת, בשל חילוקי דעות מתמשכים, הסכימו הצדדים לפשרה בשנת 2002, בה הכירו בכך ששני חייבת לביטון סך של 275,280 דולר וביטון שילמה לשני 702,000 $. למרות זאת, שני פתחה בהמשך בהליכי הוצאה לפועל בדרישה לקבל מביטון סכום ראשוני של 444 אלף דולר. מנהל ההוצאה לפועל פסק לטובתו של ביטון, מה שהוביל את שני להגיש ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים, שנדחה. לאחר מכן הגיש שני בקשה לחופשה כדי לערער לערכאה גבוהה יותר, שגם היא נדחתה. השופטת הדגישה כי רשות ערעור ניתנת רק במקרים חריגים והבקשה הנוכחית לא עוררה שאלות עקרוניות מעבר למקרה הספציפי. בית המשפט אישר את קביעות הערכאה הנמוכה יותר, לפיהן שני הפרה את מנגנון יישוב הסכסוך ופעלה בחוסר תום לב. עוד ציינה השופטת כי התעקשותה של שני על הליך דו-שלבי קפדני למילוי ההתחייבויות הכספיות, ולא במקביל, סותרת פסיקות קודמות של בתי המשפט ומעידה על חוסר תום לב. השופט עודד את הצדדים, ובעיקר את שני, לחדול ממאבקים משפטיים ממושכים ובמקום זאת להתמקד בהשלמת ההתחשבנות ביניהם, ובמקביל להחזיר את חלקו לחברה ולקבל את הסכומים החייבים מביטון, בהתאם להחלטת בית המשפט המחוזי. בקשת רשות הערעור נדחתה, ושני חויבה לשלם את שכר טרחתו של ביטון. פסק דין זה נועד לשים קץ למחלוקת ארוכת שנים על ידי חיזוק ההחלטות הקיימות ומתן גושפנקא לניסיונותיה של שני לעקוף אותן.