ע"א 228/06

תקציר

המערערת, שזכתה במכרז לפיתוח מתחם בנתניה, ערערה על הטלת היטל השבחה על ידי הוועדה המקומית. הערעור התמקד בפרשנות הוראות התוספת השלישית לחוק התכנון והבניה, המתירה להטיל את ההיטל על בעלי נכסים או חוכרים. המערערת טענה כי מאחר שלא מילאו את התחייבויותיה על פי חוזה הפיתוח, היא אינה החוכרת ולפיכך אינה חייבת בתשלום ההיטל. עם זאת, המשיבה, הוועדה המקומית, טענה כי יש לראות במערערת כבעלת הזכויות בנכס. בית המשפט בחן את חוזה הפיתוח ומצא כי הוא בנוי כהליך דו-שלבי, כאשר המערערת נמצאת כיום בשלב הראשון. יתר על כן, לשון החוזה ציינה במפורש את התנאים להתקדמות המערערת לשלב השני ולמעמד של חוכר. בית המשפט, בבואו לפרש את החוזה בכוונה, הגיע למסקנה כי היה על המשיב להוכיח הבדל מהותי בין חוזה הפיתוח הנדון לבין אלה שנדונו במקרים קודמים, דבר המהווה תקדים. משהמשיב לא עשה כן, הערעור התקבל, והמשיב חויב להשיב למערער את הוצאותיו ואת שכר טרחת עורך דינו. ההחלטה חיזקה את ההלכה הקיימת, או הפסיקה הקיימת, בדבר מעמדם של צדדים בחוזי פיתוח לעניין חובות היטל השבחה.