ע"א 1757/90

תקציר

המקרה סובב סביב משלוח של 220 שקי עור שנעלמו במהלך ההובלה. המטען הגיע לנמל נאפולי, אוחסן במחסן ולאחר מכן הועבר למכולה שיועדה לישראל. עם ההגעה נמצאו במיכל 50 שקים בלבד. המערערת, בעלת המטען, תבעה פיצויים מהמשיב, שביטח את המטען. הביטוח כיסה סיכון "אי מסירה". עם זאת, פוליסת הביטוח ציינה כי היא נכנסה לתוקף ברגע שהסחורה יצאה מהמחסן. השופט דחה את טענת המערער, בקובעו כי לא ניתן לשלול אפשרות של גניבה לפני יציאת המכולה מהמחסן בנאפולי. המערערת טענה כי מאחר שהביטוח מכסה אי מסירה, עליה להוכיח רק את ההפסד ולא את הסיבה. עם זאת, השופט הדגיש כי הביטוח חל רק לאחר שהסחורה יצאה מהמחסן, והמערערת לא הצליחה להוכיח כי כל 220 השקים היו במכולה בעת יציאתה מנאפולי. בנוסף, הפנה השופט לפסק דין קודם (ע"א 83/65) אשר תמך בעמדת המשיב כי המערערת לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה באשר לעיתוי הנזק. השופטת התייחסה גם לטענות המערערת כנגד סוכנו של המשיב בקובעה כי אין הבחנה בין סוגי הביטוח (מוסד א' או מכון ג') במקרה זה, ולסוכן לא הייתה כל השפעה על התוצאה. לפיכך, הערעור נדחה, והמערער חויב בהוצאות המשיב.