דב"ע נו/201 - 3

תקציר

פסק הדין דוחה את מרבית טענות המערערת כנגד המשיב בעניין ימי חופשה והחזרי שכר. בית הדין מצא כי המערער לא הוכיח כי המשיב נטל יותר ימי חופשה מהזכאי לו במהלך עבודתו. באשר לפערי השכר, טען המערער לתשלום יתר בשכר בגין שעות שלכאורה לא עבד, וטען כי המשיב קיבל תשלום עבור שעת מנוחה ואכילה יומית, שהייתה אמורה להיות על חשבונו. עם זאת, הראיות הצביעו על כך שהיה הסכם לגבי שעות העבודה של המשיב בין השעות 07:30 ל-16:00 בימי חול ועד השעה 14:30 בימי שישי, כולל הפסקה של חצי שעה. ממצאי רישומי הנוכחות אישרו את שבוע העבודה בן ששת הימים, וסתרו את טענת המערער על שבוע עבודה בן חמישה ימים עם שעות ארוכות יותר. בית הדין ציין את אי עמידתה של המערערת בהסכמים קיבוציים, כגון אי יישום נוהל שבוע עבודה בן חמישה ימים לאחר שנת 1990 ואי הזהיר את המשיבה מפני שינויים כלשהם. המערערת התרשל גם בהתחייבויות כגון תשלום במועד של דמי הבראה והפרשות לקופת חולים. בית הדין דחה את תביעתה המאוחרת של המערערת להחזר שעות מנוחה, תוך שהוא מדגיש הסכמה מכללא להסדר העבודה הקיים ומצביע על חוסר תום לב, שכן התביעה קמה רק עם טענת המשיב כנגד המערערת. הערעור התקבל רק בעניין פיצויי פיטורים, ואילו תביעות אחרות נדחו, וכתוצאה מכך חויב המערער בהוצאות המשפט של המשיב. פסק הדין מדגיש פרקטיקות ניהול לקויות וכשלים פרוצדורליים מצד המערערת בתקופת כהונתו של המשיב.