עת"מ 14910-02-20

תקציר

יש לדחות את העתירה, המערערת על החלטת המשיב משנת 2013. העתירה מתעכבת באופן משמעותי, הן מבחינת ידיעת העותר על ההחלטה והן מבחינת השלכותיה האובייקטיביות. אלמנט השיהוי הסובייקטיבי ניכר שכן העותר, בהיותה הגוף המייצג שהשתתף בדיונים מקדמיים, בוודאי ידע על ההחלטה. היסוד האובייקטיבי מתקיים גם כן, שכן השיהוי בהגשת העתירה עלול לפגוע בבעלי מוסכים אחרים שפעלו בהתאם להחלטה, והאינטרס הציבורי בבטיחות בדרכים מצדיק את דחיית העתירה. יתר על כן, ההחלטה התקבלה באופן סביר בסמכותו של המשיב ואין להתערב בה על ידי בית המשפט. חוק הרישוי, שנכנס לתוקפו לאחר ההחלטה, מעניק אף הוא למשיבה סמכות להטיל מגבלות על רישיונות, והופך את טענות העתירה המבוססות על היעדר הוראות הסדרה לבלתי משכנעות. לפיכך, העתירה נדחית הן בעילה של שיהוי והן בחוסר צדק, והיא נדחית. העותר חויב לשלם 20,000 ₪ בהוצאות המשיב.