ע"פ 9180/16

תקציר

בתיק ערעור זה ערער המערער על החלטה ארוכה של בית משפט קמא המשתרעת על פני 135 עמודים ו-850 פסקאות, תוך שהוא טוען כנגד ממצאים עובדתיים שונים ומסקנות הגיוניות. ערכאת הערעור, תוך הקפדה על נהלים קבועים, התמקדה בטענות משמעותיות ולא בכל טענה שהועלתה. בית המשפט נימק את העיקרון לפיו אל לערכאות ערעור לבחון מחדש בדרך כלל את קביעותיהם המהימנות של בתי משפט קמא, אלא אם כן הממצאים מסתמכים בעיקר על ראיות בכתב או כאשר ניכרות טעויות פרוצדורליות. ערעורים התלויים במהימנות העדים, במיוחד כאשר לבית משפט קמא יש התרשמות ישירה מהעדויות, מתבטלים רק לעתים רחוקות, אלא אם כן קיימים פגמים פרוצדורליים מהותיים. טענתו המרכזית של המערער הייתה כי בית משפט קמא הסתמך על ראיות כתובות, ובפרט על הודעתו במשטרה של העד פלאח, יותר מאשר על עדותו בבית המשפט. עם זאת, ערכאת הערעור אישרה את החלטת בית משפט קמא, וציינה את אמינותן ועקביותן של הודעותיו של פלאח במשטרה, המגובות בראיות אחרות, לרבות עדויות של גורמים מעורבים כגון וינשטיין, טנדלר, הישגים וקוטלר. למרות שהיו סתירות בזיכרונותיו של פלאח בנוגע לסכומי השוחד ותאריכים, אלה יוחסו לפגמים רגילים בזיכרון ולא לחוסר יושר, מה שחיזק את אמינותו הכללית של פלאח. בית המשפט התייחס גם לכשלי חקירה לכאורה כגון רישומי בנק שלא נבדקו, אך מצא אותם כלא קריטיים בהתחשב באופי הסובייקטיבי של טענותיו של פלאח. בסוגיית הפרת האמונים אישר בית המשפט את ההרשעה, תוך שהוא דוחה את טענת הטריוויאליות המבוססת על מעמדו הבכיר של המערער. הענישה נמצאה הולמת את חומרת אישומי השוחד, ומשקפת עמדה איתנה נגד שחיתות ציבורית. למרות ההכרה בעיכובים פרוצדורליים בהגשת כתב האישום כגורם מקל, העונש הכולל הופחת רק במעט מ-36 ל-30 חודשי מאסר, בהתאם למדיניות הענישה להרתעת שחיתות ציבורית. המערער נצטווה להסגיר את עצמו כדי להתחיל לרצות את עונשו.