בג"צ 9837/03

תקציר

אדם המרצה כיום עונש מאסר של עשר שנים בגין שורה של עבירות מין, בהן אונס ומעשה מגונה, ביקש שחרור על תנאי. עם זאת, ועדת השחרורים דחתה את בקשתם, בנימוק של חומרת העבירות וסכנה פוטנציאלית לציבור. לאחר מכן עתרו המבקשים לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, שדחה אף הוא את ערעורם. לאחר מכן ביקש המבקש רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי, שנדחתה על ידי בית המשפט, בנימוק של שיקול דעתה הרחב של ועדת השחרורים בעניינים אלה. בית המשפט ציין כי יתערב רק במקרים חריגים, ואין זה אחד מהם. ההחלטה שלא להעניק שחרור על תנאי התבססה על שני גורמים מרכזיים: חומרת העבירות, שכללו ניצול מיני של קטין והיסטוריה קודמת של עבירות אלימות, והסיכון הפוטנציאלי של המבקש לציבור, כפי שהוערך על ידי חוות דעת מקצועיות רלוונטיות. חוות דעת אלה המליצו שלא להשתחרר על תנאי, תוך הדגשת חוסר השינוי המשמעותי של הפונה והסבירות הגבוהה לפגיעה חוזרת ללא המשך טיפול. מכאן הגיע בית המשפט למסקנה כי ועדת השחרורים הפעילה את שיקול דעתה כדין ודחתה את הבקשה. החלטה זו מחזקת את העיקרון לפיו עבירות מין זוכות ליחס רציני, וזכותו של המבקש לשחרור על תנאי אינה מוחלטת.