ת"א 59135-08-18

תקציר

פסק דין זה דן בתביעה אזרחית בין מינהל מקרקעי ישראל לבין מפעילי תחנת מחקר על קרקע שהוחכרה להם על ידי מועצה אזורית. מינהל מקרקעי ישראל ביקש לפנות את הנתבעים ולחייב אותם בגין שימוש ראוי בקרקע. מנגד, טענו הנתבעים כי קיבלו את אישור המועצה להפעיל את התחנה וביקשו פיצוי על השקעותיהם במקרה של פינוי. בית המשפט הכיר בנתבעות כבעלות סמכות משתמעת להחזיק במקרקעין אך לא כבנות הרשות, כלומר אין להן זכות לפיצוי בגין שלילת רשות מהמינהל. סמכות זו הגיעה לסיומה במאי 2017 כאשר הממשל הביע את כוונתו לסיים אותה. בית המשפט מצא כי המינהל לא הצליח להוכיח כי הנתבעים החזיקו ב-6 דונם כנטען, ובמקום זאת הם החזיקו ב-1.5 דונם. לפיכך, חויבו הנתבעים בדמי שימוש בשיעור של 6% ממאי 2017 ועד למועד הפינוי, שטרם התרחש, על שטח של 1.5 דונם. אגרה זו חושבה על בסיס הערכת שווי הקרקע שערך שמאי המינהל. התביעה שכנגד לפיצוי בגין השקעות הנתבעים בתחנת המחקר נדחתה, שכן בית המשפט לא מצא עילה לפסוק להם פיצוי משיקולים שונים, לרבות היעדר הסתמכות סבירה של הנתבעים על המשך החזקה בקרקע, אי חוקיותן של חלק מהקונסטרוקציות והעובדה שהנתבעים השתמשו בקרקע בחינם במשך שנים רבות. לבסוף, בית המשפט לא פסק הוצאות למי מהצדדים למרות קבלתה החלקית של התביעה, בהתחשב במהות טענות הנתבעים ובחשיבותה של תחנת המחקר. שני הצדדים שמרו לעצמם את הזכות לערער על פסק הדין.