ת"מ 113/08

תקציר

התביעה, שהוגשה כתובענה ייצוגית, מבקשת לקבוע האם מכון התקנים הישראלי (המכון) גובה כדין אגרה בגין גישה או העתקה של תקנים ישראליים. המכון הוא תאגיד ממשלתי המוסמך לקבוע מפרטים טכניים וכללים לתקנים ישראליים. לטענתה, האגרות נחוצות לכיסוי הוצאות ומותרות על פי חוק התקנים. מנגד, טוענים התובעים כי מדובר בתשלומים חובה ובלתי חוקיים, ויש להחזירם לצרכנים. בית המשפט מוצא כי המכון אכן מחויב לפרסם את התקנים, שכן הם תקנות עם פעלי חקיקה. תקנים רשמיים, המתפרסמים ברשומות, צריכים להיות נגישים לציבור בחינם, והזכות לעיין בהם כוללת את הזכות לתעד את מה שנבדק. ניתן לעשות זאת על ידי אספקת עותקים פיזיים של התקנים, במחיר העתקה בלבד, ואינו חייב לכלול גישה לאינטרנט. חובת הפרסום של המכון משתרעת גם על תקנים שאינם רשמיים, אם כי במידה פחותה. עוד קובע בית המשפט כי תקנים אינם מוגנים בדיני זכויות יוצרים, ולכן גם המכון אינו יכול לגבות אגרה בגין טענה זו. בעוד שבוחנים את קשריו של המכון עם ארגוני תקינה בינלאומיים, בית המשפט קובע כי החשש מפני הרחקה מארגונים אלה אינו סיבה מספקת לאפשר גביית תשלום בגין גישה לתקנים. לבסוף, בית המשפט מורה כי על המכון להחזיר את התשלומים ששילמו הצרכנים עבור העתקת תקנים בספריית המכון, בניכוי עלות ההעתקה, שהיא 0.3 ₪ לעמוד. המכון רשאי גם לגבות תשלום עבור הורדת תקנים מהאינטרנט. בא כוחה ובא כוחה של התובעת מקבלים שכר טרחה ופיצוי בסך 170,000 ₪ ו-45,000 ₪, בהתאמה.