פ"א 49315-05-19

תקציר

פסק הדין נשוא הערעור מתייחס להרשעת המערערים בעבירה של בנייה ללא היתר, לפי סעיף 204 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965. הדיון נסוב סביב שלוש שאלות עיקריות. ראשית, האם הוכח זיהוי הקרקע מעבר לספק סביר, אשר בית המשפט פוסק לטובת המשיב, נוכח הראיות שהוצגו ומהימנות עדותו של המפקח. שנית, האם הוכח זיקתם של המערערים למקרקעין ולביצוע העבודות האסורות. בית המשפט מקבל את הטענה כי הוכח זיקתם של המערערים למקרקעין, למרות שכתב האישום מייחס להם את העבירה במועד מסוים, בעוד שמסמך הבעלות שהוצג תוארך קודם לכן. סירובם של המערערים להציג מסמכי בעלות מעודכנים, העדר עדותם והכחשתם את העבודה הנטענת, כל אלה מחזקים את הראיות נגדם. שלישית, המערערים טענו כי לא זומנו לחקירה לפני הגשת כתב האישום, דבר שבית המשפט דוחה בקובעו כי אין מדובר בזכות מוחלטת, וממילא לא נגרם למערערים כל נזק ראייתי. זאת ועוד, בית המשפט זוכה את המערערים מהעבירה של שימוש מופרז בקרקע חקלאית, שכן ייעודה החקלאי של הקרקע לא הוכח. פסק הדין נדחה, והתיק מוחזר לבית משפט קמא על מנת לשמוע את טיעוני המערערים לענישה ולשקול את ההוראות הנוגעות לגזר הדין.