תמ"ש 68392-02-20

תקציר

הוריה של הנתבעת, המתגרשת מבעלה, תבעו את בני הזוג בדרישה להשבת 396 אלף שקל שהושקעו ברכישת בית מגוריהם. התובעים טענו כי הכסף ניתן כמתנה מותנית או כמתנת נאמנות להבטחת רווחתה של נכדתם בעלת הצרכים המיוחדים. לחילופין, הם טענו כי הכסף ניתן כהלוואת ביניים שתוחזר לאחר שהנתבעים ימכרו את דירתם הקודמת. הנתבעים טענו כי הכסף היה התמורה המלאה לרכישת אותה דירה וכי הסכם המכר, שקבע סכום נמוך יותר, נבע משיקולי מס. השופט ניתח את הראיות ומצא כי התובעים לא הצליחו להוכיח את טענותיהם. באשר למתנה המותנית הנטענת, ציינה השופטת כי בעוד שהקשר המשפחתי יצר חזקת כוונת מתנה, התובעים לא הציגו ראיות לתנאי מפסיק. אשר להסכם הנאמנות הנטען קבעה השופטת כי התובעים לא הצליחו להוכיח את קיומו או את תוכנו. מנגד, קיבלה השופטת את טענת הנתבעים כי התובעים העבירו את הכספים כתמורה עבור הדירה, אך מצאה כי הסכם המכר שיקף נאמנה את כוונת הצדדים ואת שווי השוק של הדירה באותה עת. למרות שחוות הדעת של המומחה הצביעה על שווי שוק גבוה יותר, השופט לא השתכנע כי הסכם המכר פיקטיבי. לפיכך, השופטת הגיעה למסקנה כי התובעים העניקו לנתבעים מתנה בסך 60,000 ₪ לכל היותר ודחתה את התביעה, מבלי להורות על הוצאות בשל הטענות שהתקבלו באופן חלקי. ניתן לערער על פסק הדין כעניין שבדין וניתן לפרסמו תוך השמטת פרטים מזהים.