בע"מ 2255/19

תקציר

פסק הדין עוסק בסוגיה מורכבת בדיני פשיטת רגל הנוגעת לטיפול בחובות מזונות המתעוררים לאחר מתן צו כינוס נכסים. בדרך כלל, בהליכי פשיטת רגל, לחובות מזונות יש מעמד ייחודי בשל החובה המוסרית לפרנס את ילדיו. נעשית הבחנה בין חוב מזונות בעבר, שהוא חוב בר תביעה, לבין חוב מזונות עתידי, שאינו ניתן לתביעות בהליכי פשיטת רגל. מבחינה היסטורית, שני הסוגים היו ברי תביעה, אך תיקון לפקודת פשיטת הרגל שינה זאת, והכיר רק בחובות עבר. פסק הדין דן בשאלה האם יש לראות באי הגשת בקשה לקצבת מזונות בפשיטת רגל כוויתור על זכותו של אדם להשבת סכומים אלה בהמשך. בית המשפט החליט כי אי הגשת בקשה לקצבה לא תוביל לוויתור על הזכות לגבות את מלוא סכום המזונות שנפסק לאחר פשיטת רגל. היא הדגישה כי בית המשפט לפשיטת רגל יכול להקצות קצבאות זמניות במהלך ההליכים, אך קצבאות אלה אינן מחליפות את סכומי פסיקת המזונות המקורית. בנוסף, הדגיש בית המשפט כי הקצבה נועדה להבטיח את פרנסתם של מקבלי המזונות בעת פשיטת רגל מבלי להפחית מחובתו של החייב לשלם את מלוא דמי המזונות לאחר פשיטת הרגל. פרשנות זו מתיישבת עם התכלית הכפולה של הגנה על האינטרסים של המקבלים והנושים כאחד, תוך ציון העובדה שחובות המזונות מקבלים עדיפות בשל חשיבותם המוסרית והחברתית. מההחלטה עולה כי בעוד שהקצבה מעניקה סעד במהלך ההליכים, ההפרש בין הקצבה לבין פסק הדין המקורי נותר גבייתי גם לאחר סיום ההליכים. בית המשפט אישר כי חובות עתידיים ניתנים לגבייה מחוץ להליך פשיטת הרגל, גם אם יצטברו במהלך ההליך, וחיזק כי הקלה על חובות המזונות של החייב חותרת תחת התכלית של חלוקת חובות הוגנת בין הנושים והקדימות המוסרית של חובות מזונות.