רע"א 9239/23

תקציר

פסק הדין עוסק בסכסוך בין שני צדדים על חוזה מכר והשכרה של דירה. המבקשים, שהיו בעלי הדירה, מכרו אותה למשיבים אך המשיכו להשכיר אותה מהם במשך שלוש שנים. החוזה כלל הוראות לאישור תוכנית תמ"א להרחבת הדירה, כאשר שני הצדדים התחייבו לפעולות מסוימות לאישורה. אירעו עיכובים והפרות בנוגע לתשלומים על פי חוזה המכר ואישור התוכנית, מה שהוביל לשורה מורכבת של הליכים משפטיים. תביעת הפינוי הראשונית הוגשה על ידי המשיבים בחודש פברואר 2021 והובילה לפסיקת בית משפט השלום לטובתם. החלטה זו אושרה בערכאות גבוהות יותר, למרות שהדירה כבר פונתה. בהמשך הוגשה תביעה כספית של המשיבים נגד המבקשים, שעניינה אי תשלום דמי שכירות, הפרת חוזה ונושאים נוספים. בית משפט השלום קיבל חלקית את התביעה, ומצא את המשיבים בהפרה יסודית של חוזה המכר אך גם פסק לטובתם בעניין דמי שכירות שלא שולמו ופיצוי מוסכם בגין עיכוב פינוי הדירה. שני הצדדים ערערו על פסק דין זה בבית המשפט המחוזי, כאשר המבקשים טענו כי בית משפט השלום נעדר סמכות וכי ביטולו של החוזה היה סביר. בית המשפט המחוזי דחה את ערעור המבקשים וקיבל חלקית את ערעור המשיבים, פסק הוצאות למשיבים והסכים כי הסכום שנפסק צריך לשאת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה. המבקשים, שלא היו מיוצגים על ידי באי כוחם, ביקשו רשות ערעור על פסק דין זה, אשר נדחה ללא צורך בתגובה בשל היעדר משמעות משפטית והיעדר עיוות דין.