עת"מ 21672-10-21

תקציר

בית המשפט החליט לדחות את ערעורו של העותר על החלטת הוועדה העליונה. העותר ביקש להיות מוכר כ"דייר ממשיך" בדירת דיור ציבורי לאחר מות אמו, הדייר החוזי. על פי חוק הדיור הציבורי, דייר ממשיך חייב היה לשהות עם הדייר הזכאי לפחות ארבע שנים לפני פטירתו או מעברו למוסד סיעודי. בית המשפט בחן את סבירות החלטת הוועדה העליונה ומצא כי העותר לא הביא ראיות מספיקות להוכחת מגוריו בדירה ברציפות במשך ארבע שנים לפני מות אמו. לראיות המנהליות שהוצגו בפני הוועדה העליונה, לרבות דו"חות ותצהירי "ביקורי מעגלים", ניתן משקל רב יותר מאשר לתצהירים בדיעבד שהציג העותר. בית המשפט הדגיש כי הדיור הציבורי משרת תכלית חברתית-כלכלית חשובה ופרשנות החוק להרחבת מעגל הדיירים הזכאים עלולה לפגוע בעקרון השוויון והחלוקה ההוגנת של משאב מוגבל זה. מאחר שהעותר לא עמד בתנאים לזכאות לדייר ממשיך, לא היה צורך לקבוע את זכאותו לדיור ציבורי. השופט הכיר במצבו הקשה של העותר, אך לא פסק לו הוצאות, והערעור נדחה.